אני עייפה
לא עבדתי מאד קשה ביחס לימים אחרים, אפילו היה לי זמן לקפוץ הביתה לשנצ ואוכל, אבל עדיין עבדתי והייתי שעות ארוכות
וגם הייתי בקבוצה
וכנראה בגלל זה גם הירידת מתח, היה מציף, כרגיל
היומיים האחרונים הביאו איתם חסד מתוק לתודעה שלי ואני אסירת תודה
רואה את הבהלה שיעלם
מנסה לשהות עם הכל
בהרבה מובנים אני מחכה, מחכה שהתחושה הטובה תיעלם, יותר קל ככה, פחות מפחיד
כמה שיותר מהר יותר טוב, שלא אתרגל חלילה, שאפשר להיות בטוב, שאפשר להיות שמחה
אין לי עוד מחשבות לנסח כרגע אני מאד עייפה
מחכה לחברה באינג'רה
אני מודה על הדברים הטובים בחיי
מודה על הטוב שבדרך אלי
דברים זזים ונעים וזה מרגיש טוב, מרגיש בהיר
התחילה לי תחושה מוזרה בגב, נימול בחלק של עמוד השדרה באמצע למעלה כזה, ואני לא ממש יודעת מה לעשות. אני פוחדת שזה הראש ההיפוכונדרי שלי שישר הולך למקומות רעים, במיוחד כשאני בימים טובים. מצד שני אולי כדאי לבדוק את זה. אני בעיקר באמת לא יודעת מה לעשות ועם מי לדבר, או עם מי להתייעץ. מהרגעים שאני זקוקה למבוגר אחראי בחיים שלי, או אפילו פשוט אדם מבוגר שאוכל לפנות אליו לעצה. מישהו שאפשר להיתמך בו, להישען, לבקש עזרה כשאני זקוקה. זה מעציב אותי עכשיו, התחושה שאין לי למי לפנות לעזרה. העצב הזה גם קצת מתוק. טוב להרגיש את הרגשות שלי.
אני באמת נורא עייפה. חשבתי אולי לנסוע מחר לים, אני מסיימת ב4 בלימודים ויכולה להספיק להגיע לפני השקיעה. אולי זה יעשה לי טוב. מלא מחשבות שרצות בראש לגבי המסוגלות והתעוזה לקחת מנוחה. כולם בלימודים באטרף של הישמור ורק אני היום הסתובבתי מבסוטה כאילו פיענחתי את סוד היצירה. קצת פיענחתי. וקצת הבנתי שאני צריכה להפסיק לעבוד כל כך קשה, שזה לא מה שהיצירה צריכה. ועדיין אני מרגישה שאני צריכה להיות בסטודיו ולעבור על סרטונים ולחשוב ולפצח את חידת ההיגיון הזאת ולהבין עוד דברים. אבל כאילו, אני מרגישה שדי הבנתי, פשוט התשובה נורא פשוטה ומכילה בתוכה המון חוסר וודאות. שזה מפחיד אבל גם משחרר מאד. אני לא יודעת, אני צריכה להתמסר לחוסר הידיעה, אין לי בכלל מה לדעת. זה די מטורף.
אולי באמת אסע לים, זה יכול להיות נעים.