אני לא מצליחה להכיל את כל הטוב שבי
את מה שאני רואה ומרגישה
ואת השיקופים שאני מקבלת מהסביבה בימים האחרונים
אולי גם זה בסדר
יש בי הודיה עמוקה על מה שקרה לי בימים האחרונים עם היצירה שלי
מה שקורה לי
ואיך שזה שזור כל כך עם התהליכים שקורים לי בחיים
החברה שהזמנתי לסטודיו אמרה לי היום, רואים את המהות של מה שאת מנסה לעשות, את מה שאת מחפשת
זה ריגש אותי מאד
אני שוכחת כמה אומץ יש בי, זה שקוף לי, כמעט ואין לי בחירה, אני מי שאני בעולם
אחרי שבועות של קושי גדול בסטודיו, שהביא אותי לתקיעות גדולה, ולבקשה לשהות בתוך הריק
עכשיו לראשונה אני מרגישה התרגשות, וסקרנות לקראת המפגש עם הקהל, סקרנות מה זה יביא, מה זה ייתן לי, מה זה ייתן להם
היום דיברתי עם חברה שצועדת בדרך דומה לשלי, גם היא מחפשת איזו מהות מסוימת, איזו נוכחות מסוימת
והיא אמרה שהיא מבינה מה זה הדבר הזה בשבילה, אבל היא לא מבינה למה זה צריך לפגוש קהל
אמרתי לה שאני מרגישה שאני לא מסוגלת להיות עם השאלה הזאת כרגע ואני משחררת אותה
והיא אמרה שהשאלה הזאת תוקעת אותה מאד. זה נתן לי הקלה, כי תהיתי אם אני באיזו הכחשה, אבל הבנתי שהאינטואיציה שלי צודקת, שהשאלה הזאת לא מיטיבה איתי כרגע, היא באה ממקום של פחד ולא ממקום בונה
זאת שאלה ראויה כמובן, אבל אני חושבת שהרבה פעמים התשובה אליה מגיעה רק בעקבות המפגש עם הקהל, ולפעמים גם הרבה אחרי
בכל מקרה
אני משתדלת להישאר עם האמונה בדרך
הדרך מתגלה בפניי ואני הולכת בה
פעם אלה היו סתם מילים אבל בחודשים האחרונים חייתי את זה
נכנסתי לסטודיו שוב ושוב ושוב בחוסר ידיעה וחוסר וודאות והלכתי אחרי מה שעלה
והנה הגעתי לנקודה היפה הזאת
להישאר באמונה
להאמין בדבר הזה
להאמין בעצמי בעיקר, בתחושות הבטן שלי
**
אני מרגישה שאני לוקחת ברצינות תהומית את המשימה שלקחתי על עצמי לאחרונה
לא לנטוש את עצמי
להיות איתי
זה מוביל אותי להסכמה להרגיש את מה שאני מרגישה
ומוביל אותי ליצירה שלי, שהיא בעצם הדבר הזה
להיות עם מה שיש בי עכשיו
בכוליות
עם כל מה שעולה
מרגישה שעכשיו כשאני רואה את זה, אני רק פוסעת את הצעד הראשון במסע
מרגש
