זאת כבר פעם שלישית שזה קורה, שקצת לפני הmoney time משהו בי נרגע ושומר על סנטר פנימי יציב ואיתן, גמיש, בהיר. הצד הביקורתי שבי הולך ישר ל-אולי את בניתוק? את מתנתקת? את בדיסוציאציה? אבל משהו בי יודע שלא. דווקא המקום הזה מאד מחובר פנימה, מאד קשוב. הקשב שלי לעצמי מתחדד מאד, וגם הרכות.
בהגשות המלחיצות הראשונות זה קרה בערב לפני. הייתי באטרף כל הזמן שלפני, לחץ אטומי, קושי גדול בסטודיו. יצא לי הרפס לפני ההגשות והוא נעלם עד ליום עצמו, ואז אחרי שהגשתי יצא לי שוב. אבל בערב לפני ההגשות פתאום גיליתי איזה רוגע בתוכי, איזו יציבות, ובאותו היום גם כן. הרגשתי טוב.
בסמסטר הקודם אחת המורות שאני מעריכה אמרה, בשבוע שלפני קורים ניסים, תאפשרו להם לקרות. היא צדקה. שבוע לפני כן משהו בי התבהר, השתתק, נרגע. האמת שאני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה שם, הייתי רגע אחרי שסבא שלי נפטר ואחרי בעיות בריאותיות ששיחקו אותי מכאבים, אז התקופה הזאת של לפני שלושה ארבע חודשים קצת עמומה לי. אבל אני זוכרת ששבוע לפני כן דברים התיישבו במקום.
ועכשיו זה קצת יותר משבוע לפני.
זה גורם לי לחשוב שהרגעים האלה מבהירים לי את מה שחשוב באמת. השקט, היציבות הפנימית, הסנטר. הם מה שחשובים באמת. זה מוזר, אני לא בטוחה שאני מכירה את זה בתוכי, את המקום הזה. זה כאילו מפתיע אותי כשככה אני מרגישה ומתנהגת רגע לפני הדברים המאד מלחיצים האלה שכל כך חשובים לי. היצירה שלי חשובה לי נורא. אולי מה שמתחדד זה שאני עושה משהו שחשוב לי, ואני מאמינה בו. המורה האהובה שלי אמרה, תגיעי למה שחשוב, תעשי רק מה שחשוב לעשות, תפעלי מתוך החשיבות הזאת. מה שלא חשוב, תשמטי. איזו אישה נבונה יא וולי.
האמונה הזאת בעצמי ובדרכי נותנת לי שקט. איזו ברכה. יש עוד מלא קולות של פקפוק, אני בטוחה שהם יתגברו ויחלשו בימים הקרובים. אבל גם נעים להרגיש את הבהירות הזאת.
פתאום אני חושבת על זה, שגם בפעמים הקודמות נהייתי מאדדד רגישה בימים האלו. אני מרגישה בימים האלו את העולם במלוא עוצמתו, זה עוצמתי ומדהים ומציף. הפעם אני קצת פחות מוצפת, אולי זה יגבר ככל שנתקרב. אבל זה מעניין ממש. אולי זה באמת קשור לזה שכשאנחנו מתקרבים לרגע האמת, הדברים החשובים מתבהרים, ומה שלא חשוב נשמט. לעשות את היצירה הכי טובה או יפה או מרגשת, להשוות את עצמי לאנשים אחרים, להישאב למערבולת לחץ על מה יחשבו ומה יהיה ואיך יהיה. כל הדברים האלה לא חשובים, והם נשמטים בימים האלו. ומה שחשוב זה המפגש עם העולם, המפגש עם עצמי, ובשנתיים האחרונות אני מסתובבת בעולם עם מיכל מלא עד גדותיו אז המפגשים האלה מציפים אותו. צריכה לחשוב על זה. חושבת על זה שלפגוש את העולם בכוליותו לא בהכרח חייב להיות מציף, אבל זאת החוויה שאני חווה, נראה לי כל החיים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות שהיו לא קלות בכלל. מעניין. מעניין איך אפשר להרגיש את העוצמות האלה ושיהיה להן מקום, בלי להיות מוצפת.
זה די מטורף התהליכים שאני עוברת בלימודים האלה. הקצב של התובנות שנופלות וההתפתחות שאני עוברת הוא מסחרר. קשה מאד לעמוד בקצב. מדהים כמה האמנות והחיים שלי שזורים זה בזה.
נשיקה ללב שלי.