שדה פרחים

בשבוע האחרון אני מרגישה שאני נעה בין

להרגיש שפיצחתי את סוד החיים והיצירה ושיש לי שליחות להעביר את הדבר הזה לעולם

לבין להרגיש כמו מתחזה בינונית בשיגעון גדלות

זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי, ליפול לשיגעון משיחי

זה גם באמת מבלבל 

אני פוחדת שאם אכיר בכל הדברים הטובים שיש בי השתן יעלה לי למוח ואני ארגיש ישו 2.0

כאילו אני גם חושבת שבאופן אובייקטיבי האיכויות שיש בי הן די מטורפות

האדם שאני, יש לי רגעים שאני מסוגלת לראות שאני משהו נדיר

אבל אז גם בעצם אני רק בנאדם? ולא ישו? ולא פיצחתי את סוד החיים וחוויתי הארה?

זה תמיד זמנים נורא נורא מבלבלים, הקפיצות הרוחניות האלה

כאילו למה לעזאזל אין מורים רוחניים זמינים? למה לא מצאתי עדיין את המורה שלי? איפה המורה שלי לעזאזל? אני צריכה הנחיה

צריכה שמישהו יסביר לי שאני לא משוגעת, צריכה להסביר מה עובר עלי למישהי ושתהיה איתי ושתסביר לי שאני לא משוגעת

למרות שאני לא יודעת להסביר מה קורה לי בכלל, אין לי מילים לזה, אני לא מבינה

ואז חרדה אופפת אותי ברגע שאני מנסה להתחיל להסביר במילים, לעצמי, למחברת, לבלוג, למישהו

ותסמונת המתחזה kicks in

צריכה מישהו שיתפוס אותי ביד ויגיד לי נשמה הכל בסדר והכל יהיה בסדר אלה כאבי גדילה הכל טוב את תעברי את זה

איך מתמודדים עם זה שאני גם אור וגם בנאדם? איך מתמודדים עם זה שגם הנשמה שלי רוצה להתפוצץ באהבה לכל עבר ולתת את כל מה שיש לי לתת, וגם אני אדם עם גוף וגוף רגשי שמתעייפים ומוצפים וכאובים. כאילו יש קרעים באיך שאני חווה את המציאות בימים אלו.

מרגישה שנורא בקלות אני יכולה לעלות גבוה ולהתעופף עכשיו, גם בטוב בלהרגיש שאני מתת האל לאנושות, וגם בלופים מחשבתיים אינסופיים

אבל אני גם באמת חושבת שאני מתת האל לאנושות. ואני גם באמת חושבת שהתחלקתי על השכל כשאני חושבת את זה.

וגם אני לא מאמינה לאף מחשבה כזאת, גם את המקום הזה יש. כל המחשבות האלה שוב מסמאות מהאמת. מה האמת? אין לי שמץ של מושג. אבל יש לי הבלחות אליה לרגעים. ויש הבלחות אליה ביצירה שלי, אלוהים כמה קשה להחזיק את האמונה הזאת.

אולי זה הסיפור, להחזיק באמונה. כשמגיעות המחשבות המשיחיות, כשמגיעות המחשבות החרדתיות המורידות, להמשיך להחזיק באמונה.

אמונה במה?

בפשטות אולי. בעומק שהפשטות מביאה. אמונה שהדרך מתגלה בפניי גם כשאני לא מבינה אותה. אמונה שאני אעבור דרך כל מה שאני צריכה לעבור בו ואצא משם בחיים. שאצלול לתהומות הכי עמוקים ואעוף לגבהים הכי גבוהים ואשאר בחיים. אחטוף כאפות לאגו ואשאר בחיים. יעלה לי השתן לראש ואני אתכפכף חזרה למטה ואני אשאר בחיים. יזרח ממני אור כזה גדול שיאיר לקילומטרים ואני אשאר בחיים.

כמה קשה לא להיאחז במחשבה - אני כל כך מיוחדת וטובה, תראו כמה אני מיוחדת וטובה, תראו איזו טובה אני. אני צריכה שתראו כמה אני מיוחדת. אבל בסוף, אני גם לא צריכה. בסוף הדבר שאני עושה, מבקשת לעשות, בחיים וביצירה, זה להיות, פשוט להיות. להיות כל מה שנמצא, כל מה שעולה. ולהיאחז בצורך שיראו כמה אני מיוחדת, להיאחז במחשבה הזאת- אני כל כך מיוחדת, זה לא עוזר לי. אני לא יודעת להסביר את זה. זה מרחיק אותי מהמהות.

חשבתי על זה מקודם שאני עושה מחקר של היש. זאת מחשבה שנעימה לי. מחקר של היש. מרגישה שכל המילים שאתאר את מה שאני חווה או מה שאני עושה מקלקלים, חוטאים, רק מתרחקים עוד ועוד מהדבר. רק שירה יכולה לנסות לתאר, רק הפואטיקה.

אעעעעעעעעעע

ואז אני כותבת את זה ומרגישה שאיבדתי את זה. והנה עוד ועוד מהלופ, חלאס חלאס. צריכה למצוא דרכים להתקרקע. כל פעם שאני יושבת למדיטציה אני עולה גבוה גבוה גבוה, זה מדהים אבל זה שוב הפחד לאבד את זה.

סימסתי למורה האהובה שלי מהלימודים, אמרתי שאני מאבדת פרופורציות וביקשתי לדבר איתה. תכלס היא ה-מורה שלי. בהרבה מובנים גם מורה רוחנית. כיף שהיא חזרה לחיי אחרי הפסקה כזאת של 4 שנים.

אין לי מילות סיכום. ימים מאתגרים.

**

אולי בא לי גם לשאול אם כבר מישהו הגיע לסוף של הפוסט הזה

אם חוויתם פעם צורך עמוק במורה רוחני ומה עשיתם

איך הגעתם אליו.ה

או בכלל איך לעזאזל אני מוצאת את ההנחייה הרוחנית הזאת בתקופות שאני מרגישה שאני פאקינג הולכת לאבד את זה

תודה שלום