שדה פרחים

אני קוראת גילויי אהבה

הלב שלי מתרגש וכמה

גם בי יש את האהבה הזאת העולה על גדותיה

מרגישה לפתע עוד סיבה למקום הנכבה, לניתוק

גם הרגשות הטובים, גם האהבה הענקית שבי, קשים להכלה

במיוחד כשאין להם לאן להיות מופנים

לאן להתנקז

האהבה שלי כל כך גדולה ואינסופית

קשה להרגיש אותה

ואני לא יודעת לאן להפנות אותה כשאין למי להפנות אותה רומנטית

אולי אני צריכה להתחיל לבטא אותה באופנים אחרים ולהאמין שזה יביא אלי אנשים ודברים לאהוב

הדבר היחיד שעולה לי זה לבטא את האהבה הזאת כלפיי

יש לי את החברות שאני מאד אוהבת, אבל שוב זה מפחיד, לבטא את האהבה הזאת ושלא יידעו להכיל אותי

התובנה ההיא מלפני שנתיים

שאמא שלי לא הייתה מסוגלת להכיל את האהבה שלי אז היא דחתה אותה, דחתה אותי

שהיא הרגישה כמו יצור מכוער שאי אפשר לאהוב, אולי אני משליכה עליה אבל אני לא חושבת, אני חושבת שתחושות הגוף שלי מאד מדויקות, גם אם לא בדיוק במילים, הגוף שלי יודע מה היה שם, מה הוא הרגיש, מה חוויתי

ואחר כך שק' התעוררה באמצע הלילה עם המילים אהבה אינסופית וישר אני עליתי לה בראש

קשה נורא להחזיק את האהבה הזאת

קשה נורא לזכור אותה במהלך היום והשבוע והחיים

אולי זה בסדר אם אני לא זוכרת אותה תמיד

אם אני שוכחת לרוב

אולי זה בסדר שאני לא בודהה מוארת 24/7 שזוכרת אהבה

לא יודעת אם זה מה שקורה לבודהה

בכל מקרה מן הסתם אני גם פוחדת ממאניה, תמיד פוחדת ממאניה, לא שאי פעם הייתה לי

אולי זה המוח שלי שתמיד הולך לתרחישי קצה, אבל זה לא נראה לי לא סביר, שהרגשות העזים שלי יכולים להוביל להתפרצות של מחלות נפש אם אני לא מצליחה להכיל אותם כראוי

עולות לי המילים ניהול רגשות וזה עושה לי חררה

אולי כי זה כל השיט של הילדות, ניהול רגשות. למרות ששם זה יותר שליטה ברגשות, סירוס רגשות, אולי ניהול רגשות זה משהו אחר, ויכול להתאפשר שם להרגיש את כל הרגשות, שזו הכמיהה של  ילדה הפנימית המתוקה שלי. להרגיש את מה שהיא מרגישה. לא להרגיש שהיא יותר מדי, שהרגשות שלי הרסניים או מוגזמים או יותר מדי להכלה.

בסוף אני מרגישה שהדרך לא להגיע למאניה היא דרך איזשהו איזון. אני לא יודעת בדיוק להסביר ולא יודעת בדיוק למה אני מתכוונת. אבל כשהתחושה הזאת של אהבה אינסופית עולות בי, למצוא דרך לשמור על סנטר, על הגרעין השקט, ולא להיסחף. מרגישה שזה משהו מבלבל, להרגיש רגשות מאד עוצמתיים ולהיסחף אחריהם. אני לא בטוחה עד הסוף מה זה אומר, אבל אני יודעת שזה גורם לי להרגיש לא נעים. אני יודעת שהיכולת שלי להרגיש עמוק ולהישאר בחיים העמיקה. אני יכולה להתפרק בבכי ואחר כך לחזור לחיים. משהו בפנים בטוח, נוצר איזה ביטחון שמאפשר לי להרגיש את הדברים. אולי ההורה שלא מגיבה ולא מנסה לשנות ולא נוזפת, אלא מאפשרת לילדה להיות עם הרגשות שלה, לבטא אותם. יש ידיעה ברורה שאשוב משם, שזה לא סוף העולם, שדברים דינמיים וחולפים ומשתנים, וזה לא אומר לזלזל בתחושות שמרגישים ברגע או לא לתת להם מקום. אני מרגישה שזאת נקודה טריקים, כי להגיד שהרגש הזה לא ישאר פה לנצח יכול לגרום לזלזול בו. אני לא אוהבת את המילים "לא להזדהות עם הרגשות". אני זוכרת לפני כמה שנים מישהי בת 40 שהתיידדנו והיא הייתה חזק במדיטציה, ואני זוכרת איזו תחושת נוקשות שהרגשתי ממנה סביב להרגיש את הרגשות, היא הייתה הרבה בלא להזדהות איתם. אולי השלכתי עליה את תחושות הנוקשות שאני הרגשתי, את מה שאני לקחתי מעולמות הרוחניות, איזה גינוי של הרגש. אין שום קשר בין זה לבין העולם הרוחני שלי, שאני מתרגלת. אבל שנים רבות זה מה שהייתי בו, ומן הסתם עדיין. כאילו הרגש מפריע בדרך להארה. זה די מצחיק לא? החיים מפריעים לי בדרך להארה. האמת שזה קורע. מה זאת הארה אם לא לחיות בחיים? אני מתה על המשפט הזה עכשיו, החיים מפריעים לי בדרך להארה. בכל מקרה, כן. זה אבסורדי לחשוב שמה שעולה בחיים מפריע למשהו, שרגש הוא הפרעה. עולים לי קולות ביקורתיים כלפי המילים האלה, ואני רואה שיש בי מקום שרוצה לחפש מילים להצדיק את התחושה, ומקום שלא רוצה למהר לנסח, גם כדי לא לחטוף גינויים. בסוף זה חתיכת עניין, לסמוך על עצמי ועל התחושות שלי. האמונה הנדרשת. האמונה שאני נדרשת להחזיק, קיתונות של אמונה. הכי מפחיד אותי זה להתרחק כל כך מהמציאות ולא להצליח לחזור. שיחשבו שאני משוגעת, שאני אבין שאני משוגעת. גם כאן האמונה נדרשת, שאהיה איפה שאני צריכה להיות, אגיע לאן שאני צריכה להגיע, ותמיד תהיה לי את הדרך חזרה הביתה אלי. הדרך חזרה הביתה אלי. הביתה לאלוהים, שזה אותו מקום. אנחנו חיים באותו מקום. אוי זה משפט יפה.

אולי זה מה שאני צריכה לעבוד על לתרגל, את האמונה. לחזק את האמונה. לצלול לאמונה, לשחות באמונה. לא לשכוח את האדמה כמובן. איכשהו כל המילים שכתבתי מבלבלות אותי יותר וגם מפלסות לי דרך לאיזה מקום בהיר. הדואליות הזאת מבלבלת, אבל אני חושב שאני מצליח להחזיק אותה יחד.

בסוף יש את הדברים הקטנים של היומיום שאני נופלת בהם, אולי זה מקום טוב להיות בו. המקומות הקטנים שאני מגייסת המון כעס כלפי עצמי, אכזבה. שם התרגול, ברכות, באהבה. לאהוב אותי.

נזכרת עכשיו במה שכתבתי בהתחלה, לבטא את האהבה האינסופית כלפי עצמי. אולי אכתוב כמה כוונות לבוקר הזה.

מדיטציה

לסדר את החדר או להתקדם בזה לפחות

ללכת לקטוף תותים? יכול להיות חמוד

להיות ברכות. אני קצת פוחדת שזה הופך להיות איזה טריק נגדי שהמוח משתמש בו, אני צריכה לפקוח שם עיניים.

יאללה

שבוע חדש

מחזיקה את האמונה ואת האהבה

גם כשקשה להחזיק אותן, גם כשקשה להרגיש אותן

גם כשנדמה שהן התנדפו

מחזיקה ומערסלת