אני מניחה שאנשים חושבים את הרע עלי
זאת נקודת המוצא שלי
פתאום אני רואה את זה
אתמול בגג עם המתוקה שלא ראיתי מאז ההתכתבויות הקוליות, שדיברנו קצת ואז היא הייתה עם חברה שלה, והרגשתי שקצת היה לה קשה להסתכל בעיניים, וזהו אני חושבת שהיא חושבת שאני מעיקה, או נלהבת מדי, זה לא משנה שרגע לפני היא חיבקה אותי מאד. האינסטינקט הפתולוגי לקרוא פרצופים ורגשות של אנשים, אני מתחילה לחשוב שאני פאקינג טועה מאד כל הזמן באיך שאנשים מרגישים כלפיי. אולי זה גם העניין, שאני יכולה להרגיש אנרגיה של אנשים, אבל המוח שלי משייך את זה תמיד לאם אני גרמתי את זה לצד השני. וגם אולי לפעמים אני פשוט טועה, כי החרדות משקרות, והן מחפשות רע איפה שהוא לא קיים.
זה כמו שהבנתי לפני כמה חזרות עם נ' שאם היא לא אומרת לי שאני עושה יפה אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא חושבת שאני לא. שאני לא עושה טוב, שאני לא טובה, שהיא לא מרוצה ממני. ואז כל הזמן אני מנסה להדביק את הפער למקום הזה שאני חושבת שהיא חושבת שהוא טוב, מקום שאולי לא פאקינג קיים. וזה פאקינג מתיש אלוהים.
זה דבר די גדול לראות, שאני יוצאת מנקודת הנחה שאנשים רואים בי רע. אולי נקודת ההנחה שלי היא שאני רע, שבי יש דברים רעים.
ואולי בגלל זה היה לי כל כך קשה אתמול. כי פתחתי עיניים וקראתי את הפרצופים המביטים עלי בתור משהו קשה, שאני גורמת להם לחוות משהו קשה. שהם חושבים עלי דברים רעים. כשבעצם מאד יכול להיות שהם פשוט מרוכזים, וגם מאד יכול להיות שהם חוו דברים קשים אבל זה לא אומר שהם כעסו עלי. נראה לי שפחדתי מאד שיכעסו עלי. אני פוחדת כל הזמן שיכעסו.
שוב לא הצלחתי לישון הלילה למרות שישנתי 7 שעות במקום 6. היום יום ארוך הרבה יותר ואני מרגישה שאין לי אנרגיות. אתמול רוקן אותי כל כך, כל כך רוקן. סיימתי את היום ורציתי לשתות אלכוהול ולא עשיתי את זה, ידעתי שזה יחמיר. לקחתי רק כמה שלוקים של בירה ממישהי. היום הגדרתי לעצמי שאני מרשה לעצמי לשתות כי מחר שישי ואין לי דברים חשובים היום, אני אביא איתי ערק לדעתי, למרות שאני גם פוחדת שזה יחמיר את המצב רוח שלי. מצד שני קצת בא לי להיות שיכורה.
הבנתי שהייתי מאד מנותקת אתמול על הבמה. מנותקת מעצמי, עשיתי על אוטומט בהרבה מובנים. יש לי בלאקאאוטים רציניים מהזמן הזה.
זה הזוי שהרגשתי ככ חרא אחרי אפילו שככ הרבה אנשים באו אלי ואמרו לי כמה הם התרגשו. אבל זה לא שינה כמעט כלום כי לא הייתה לי פניות להכיל את זה, הייתי בור חסר תחתית, לא משנה מה השליכו לתוכו לא הייתה קרקע לתפוס אותו. אני חושבת שפשוט התקבע לי בראש שאנשים סבלו ולא יכולתי לקבל שום דבר אחר.
טוב, אני יכולה גם רגע פשוט לגלות הבנה כלפיי. זאת הייתה פאקינג סיטואציה קשה. הייתי כל כך כל כך חשופה מול כל כך הרבה אנשים זרים, בסיטואציה של מופע. הבאתי את הדברים הכי אישיים שלי, ואותי בהיותי, ברור שזה היה קשה, ברור. נשימה. קשה לי נורא להיות במקום שאני נמצאת עכשיו, קשה לי להרגיש את התחושות האלה. את הרחמים העצמיים, את הביקורת, את תחושת הניכור שלי מהעולם והניכור של העולם ממני.
אתמול כשהתפניתי סופסוף מתפקידים (זה גם עניין, שרגע אחרי שסיימתי להופיע הייתי צריכה לעשות תפקידים במשך שעתיים עד שיכולתי לנשום, ברור שזה מקשה, ברור, גם בקושי היה לי זמן לפגוש את האורחים שלי או לתת לקהל שראה אותי לבוא אלי ולהגיד מילים), הלכתי לעשות מיניגלינג ויצא שדיברתי עם איזה חמוד אחד עם עיניים מאד טובות ויפות. הרגשתי איזה מרחב לנשימה עם העיניים הטובות שלו עלי, הייתי זקוקה רגע לעיניים טובות שיראו אותי. ואולי גם הרגשתי חשופה מבדרך כלל וזה איפשר לי להביא את עצמי קצת קרובה, כשהיה מישהו שהרגיש לי בטוח איתו. אולי זה גם העניין, שהרגשתי פשוט נורא חשופה, תוך כדי המופע, ואחרי, ולא יכולתי להכיל את זה. איך שאני מחפשת עכשיו מילים להבין את התחושות שלי. הן עוזרות לי המילים, הן באמת עוזרות לי. אני לא אוהבת את הנימה השיפוטית שהגיעה אליהן בחודש האחרון, גם מותר לתת למילים מקום, הן גם טובות. יש בי כל כך הרבה ביקורת כל הזמן על כל דבר שאני עושה. זה מעייף אותי.
אני כל כך עייפה, ואני לא מצליחה לישון. לא בא לי עוד יום, ואני מנסה למצוא איזו חוכמה להצליח להיות עם הדברים בלי להתנגד. לעשות לעצמי נעים יותר בפנים. אני לא בטוחה איך. אולי אני שולחת שאלה לעולם, איך אני יכולה לעשות שיהיה לי נעים היום. שואלת ומשחררת.