שדה פרחים

מוצאת את עצמי קוראת את הסוד.

זה משעשע אותי, כמה שאני קלישאה של עצמי.

מצד שני, אני מאמינה בדברים שכתובים שם. אני יודעת שהם נכונים. נתקלתי בהם שוב ושוב במילים אחרות לאורך השנים ואני יודעת שהם נכונים. מרגישה שהם נכונים.

יש שם דברים שמפספסים אבל זה לא משנה. המהות היא המהות והמהות הזאת מהדהדת אמת. אני יודעת כשמשהו אמיתי.

זה עלול לבלבל, אני משתדלת שלא להיכנס לאיפה זה מבלבל, זה עלול לגרור ביקורת עצמית, אני מכירה את הדברים האלה, אני מכירה את עצמי בתוך הרעיונות הרוחניים האלה, אני יודעת שהם הזדמנות ממש נהדרת לרדות בעצמי עוד, לשלוט בעצמי עוד, לשלוט בתחושות שלי. אני משתדלת שלא ללכת לשם. אולי רק להישאר ערה מאד ולשים לב אם וכאשר הדברים האלה יקרו.

אבל יש דברים שאני יודעת אותם כאמת. אני פוחדת לחלוק אותם. או אולי, אני בוחרת לשמור עליהם רגע איתי. להתפלש בהם. לנשום אותם. לשהות איתם. לשחק איתם עם עצמי.

יש דברים שקשה לשים במילים ואני לא רוצה, אני מרגישה שאולי אני מתבקשת אבל אני לא רוצה. יש דברים שאני צריכה פשוט לסמוך עליהם. יש דברים שאני פשוט סומכת עליהם. אני משתדלת שלא לשקר לעצמי, מילא לאנשים אחרים, אבל לעצמי זה הכי חשוב. אולי אלה לא מקומות שאני צריכה להיכנס אליהם, כל ענייני היצירה האלה, אני פוחדת שוב ליפול בחור הארנב הזה ושוב להצטרך לגרד את עצמי מהקרקעית. מצד שני, כשמשהו תקוע, עושים את מה שצריך כדי להזיז אותו. ומי אמר מה מיטיב ומה לא, אפשר לנסות.

יאללה. יאללה.