נמאס לי מפוסטים. נמאס לי מסטורים. נמאס לי לראות אנשים שאני מכירה ולא מכירה עושים דברים שאני לא עושה. השבועות האחרונים היו מלאים בחרדה חברתית ובקנאה ובכל פעם שאני פותחת את הרשתות בימים האחרונים אני רואה אותם בבהירות. רואה איך הסטורים האלה מזינים את המקומות האלה בתוכי ואני לא רוצה לא רוצה את זה.
סיימתי לקרוא את הספר ואני מרגישה יותר ריקה משהייתי לפני שקראתי אותו. לא יודעת איך אני אמורה לפגוש עכשיו משפחה ואת האחיות שלי ולהתנהג כמו בנאדם. בא לי שיעזבו אותי בשקט. כשאני במצב הזה אני הופכת לעוינת אם אני עם אנשים שאני יכולה להיות עוינת כלפיהם ולא בזה מדובר כל כך אצל אבא שלי. אני לא רוצה לא רוצה לא רוצה לנסוע. אני רוצה לבכות אני רוצה לצרוח אני רוצה לדפוק טנטרום כמו ילד. לא רוצה לא רוצה להתנהג כמו בנאדם אני רק רוצה לבכות ואני לא מצליחה לבכות. אני מרגישה ריקה. שורף לי התחת. יש לי קצה של בחילה בגרון מהעוגה והחומוס והדוריטוס והצ'יפסים. לנסוע להתנהג כמו אדם. המצעים אצל אמא שלי מסריחים מסריחים יש לי קצה של כאב בטן. אני רוצה לנסוע רק כי פה אין אוכל למרות שאני בכלל לא רעבה. רוצה לנסוע כדי לא לאכזב את האחיות שלי. אני גם ככה מרגישה כמו אכזבה כשזה מגיע אליהן תמיד אכזבה. כשזה מגיע לאשתו, אני מרגישה כמו אכזבה גדולה בעיניים שלה. כמו משהו מגעיל ונתעב שצריך להתרחק ממנו. כמו משהו שאם רק יכלה הייתה מעיפה מהבנות שלה. נקוות לי דמעות בעיניים אני מנסה לסחוט אותן ממני. אולי אגיע באמצע הארוחה ככה שלא יתייחסו אלי יותר מדי, לרגע תשומת הלב תהיה עלי ואז היא תפסיק. אל תסתכלו עלי עכשיו. אל תסתכלו עלי עכשיו. כואבת לי הבטן ועדיין אני אדחוס לתוכי כמו כדורי בשר שאצליח לדחוס. שורף לי התחת אני משלשלת. אני לא מצליחה להתמסר להתייפחות אולי זה בסדר אבל אני חושבת שלא אצליח להיות בנאדם אם לא אשחרר את האנרגיה הזאת ממני ואני לא יודעת איך אפגוש עכשיו אנשים לא אהיה בנאדם. אני לא יכולה להביט פנימה לכאב הכל מרגיש מודלק עכשיו אי אפשר לגעת.
אולי אני אתקלח. אולי אצפה בפרק של סיינפלד. רציתי לראות מראה שחורה אבל זה רק יחמיר הכל. אני בחופש אני כמעט חופשיה כמעט חופשיה כמעט חופשיה אני מרגישה כולה למוח שלי. יש לי יותר כסף בחשבון הבנק כנראה מרוב האנשים בלימודים שלי. מה זה משנה. לא יודעת מה זה משנה. חושבת על עבודה בקיץ. למה אני חושבת עכשיו על עבודה בקיץ אני צריכה לקום ולנסוע לאבא שלי דודים שלי באים. נרשמתי לויפסנה ואני רוצה לספר לאחד הדודים האלה אבל אני לא רוצה לפגוש אף אחד. רוצה שישאירו אותי לבד. זהו זה, זה הדבר, להרחיק את עצמי כשקשה לי? להתבודד? להשאיר את עצמי בלי אנשים בלי אנשים שאוהבים אותי בלי אנשים שאני אוהבת? הדמעות זולגות אבל אני מחזיקה חזק לא מצליחה להתמסר לכלום. אני עייפה וכואבת לי הבטן ושורף לי התחת. למה אני כותבת כמו בספר אוף. מה אני אמורה עכשיו לעשות עם עצמי. אמורה אמורה אמורה. בהלה. הריקנות הזאת. למצוא ספר חדש. פרק של סיינפלד. כדורי בשר. לחרבן. להתקלח. כואבת לי הבטן. הדמעות מגיעות לתחתית הסנטר אני לא מנגבת. בא לי לנסוע רחוק לנסוע לים לשבת על המחשב ולכתוב את הספר שלי. להוציא ספר. ללכת להתקלח. לבכות את הבפנים עמוק בכי גדול. מחפשת מניפולציות למוח, אין לי אמא, אין לי משפחה, אני פוחדת שלא מגיע לי טוב, אני מבוהלת כל הזמן. האחיות שלי יפסיקו לאהוב אותי. מניפולציות מפגרות. מילים מילים מילים הן לא מפסיקות לזרום אני לא עוצרת אני פוחדת ממה שיקרה כשיעצור.
מותר לי לאחר לארוחה. מותר לי גם לא להגיע. אני יכולה להגיד שאני משלשלת. אני יכולה להגיד שאני בלי מצב רוח. אני יכולה להגיד כל מיני דברים. אולי רגע אעצור ואהיה איתי. מה זה אומר בכלל. להחזיק מעמד. להיות איתי. לא לעזוב אותי. מה זה אומר בכלל.
והמשפט בסוף, על ההיא שתלתה את עצמה. ההיא עם השם שגם אני התאבססתי עליו. והנה עכשיו אבא כתב לי יאללה בואי. אני אקח כמה רגעים ואתקלח ואז. אולי אצליח לבכות בנהיגה תמיד נהיגה עושה לי לבכות.