שדה פרחים

להחזיק מעמד. כשקשה, רק להחזיק מעמד.

זה לא מסתדר לי עם הפילוסופיה שלי אבל זה מרגיש כמו אמת. משהו בזה נשמע כאילו מוכר לי שקר, זה לא מסתדר עם הפילוסופיה של הכל בסדר באופן עמוק. זה נשמע כמו, תישעני על העתיד שבו יהיה יותר טוב, את רק צריכה לשרוד את עכשיו ואחר כך יהיה בסדר. זה נשמע כמו, את רק צריכה לשרוד, ולשרוד לא נשמע כמו לשגשג, לשרוד נשמע כמו השנים שהעברתי באפרוריות ודיכאון, בלהחזיק את הראש מעל המים, במלחמות. ואני לא רוצה רק לשרוד,  אבל גם הכל בסדר באופן עמוק מרגיש כמו משהו שמוכר לי שקר. כשזה מילים שאני מדקלמת ולא אומרת מתוך הבפנים, והרגעים האלה של מתוך הבפנים היו מעטים מסך הרגעים שדקלמתי.

להחזיק מעמד. כשהכל בלתי אפשרי להחזיק מעמד. זה חייב להיות בקצה? חייב כשהכל בלתי אפשרי? יש משהו שמהדהד לי בפנים במילים האלו, הן מרגישות לי קשורות לעכשיו. מחזירות לעכשיו, לא לזמן אחר. עכשיו אני מחזיק מעמד. עכשיו אני פה עם מה שזה לא יהיה שצריך להחזיק מעמד איתו. שצריך להיות סבלני עבורו, בגללו, בזכותו. סבלנות אף פעם לא הייתה תכונה חזקה שלי, אני חושבת. האיכויות החזקות שלי הן אחרות. אבל אני חושבת שלא סבלנות.

להחזיק מעמד. אולי לא חייבים להחזיק רק בדברים שקשים. באנגלית hanging in there. יש משהו בלשון הווה בדבר הזה. אולי אלך לחפש את מקור הביטוי. מה זה מעמד בכלל?

ביליתי עכשיו ארבע שעות בלקרוא בערך 300 עמודים של ספר שאני לא יודעת אם עושה לי טוב. אולי זו לא אמת המידה. אבל הוא שואב אותי אליו ומטלטל אותי ואני מטולטלת ואז חוזרת לעולם וצריכה לדבר עם אנשים ולאכול ולחרבן ולנסוע באוטובוס ולהיות בשמש. בשמש נעים וגם עכשיו באוטובוס עם המזגן.

הרגליים שלי מרגישות חזקות היום, נושאות אותי חזק, הליכה יציבה, נחושה. אולי כי הפעלתי אותן אתמול חזק. זה נעים לי. אני יודעת שלהזיז ולחזק את הגוף שלי מקרב אותי למקור, גורם לי להרגיש טוב. אני חושבת שאני לא יודעת מה לעשות עם כל האנרגיה הזאת, אז אני נמנעת מזה. מסממת את עצמי עם אוכל., בימים האחרונים עם הרבה אוכל. בלי סיגריות, בלי אלכוהול, בלי סמים. נזכרתי בשבוע האחרון כמה נעים לי אלכוהול, זה קצת מבהיל אותי. להחזיק מעמד. אני לא מבינה איך לא הפכתי למכורה לסמים או אלכוהול עד היום, אבל אני לא חושבת שיש לי מה להתעסק בזה. להסתכל קדימה ולהמשיך. להחזיק מעמד. ההתמכרויות שלי הן אחרות וקשורות לנשים. החור בחזה דומה מאד למה שהוא מתאר בספר. הזעם. הכאב. זה מוזר שאני מזדהה עמוקות עם תחושות של מכור קשה לסמים. הזעם, האלימות, הכאב. פתאום אני לא מצליחה להבין מה הקשר של קבוצת התמיכה שלי לחיים האלה, זה לא שאנחנו מכורים למשהו, אני לא מבינה מה הקטע, באיזו תכנית אנחנו אמורים לדבוק בדיוק. יש קשר למילה תמיכה, כי כולנו נדפקנו בילדות, אז להיות ביחד תומך בנו. אבל מעבר? לא יודעת. זה קשור גם לזה שלא הייתי עכשיו שבועיים.

הגעתי לשכונה של אמא שלי ואני עייפה, אני שוכבת על הדשא. המחשבה שיש איך שאני אמורה להיות, בכל רגע יש את איך שאני אמורה. הרוח נעימה עלי, הדשא מגרד אותי, אני עייפה. הייתי רוצה לכתוב את הדברים האלה בפייסבוק אבל אני לא רוצה להבהיל אף אחד. זה העניין, להרגיש ושיתנו לי להרגיש. להרגיש בלי שזה מחייב תגובה כלשהי. בלי שמנסים להחניק את התחושות שלי או להגדיל אותן או כל דבר אחר. לשלוט בהן מרחב להרגיש בו ושזה בסדר. הנה שוב הבסדר באופן עמוק, אבל ממקום כן. אני מתמלאת כעס כשאני חושבת על זה, חושבת על אמא שלי. בטח גם אבא שלי, מלראות אותו מגדל את האחיות שלי, אבל אני לא זוכרת. כעס זו מילה קטנה מדי. תנו לי להרגיש את מה שאני מרגישה.

אני רוצה לפרסם בפייסבוק כי אני מרגישה שיש אמת מסוימת שאני נוגעת בה, ושאמת צריך להפיץ. אני מניחה שככה כל מי שנגע באמת לאורך ההיסטוריה הרגיש. אני מניחה שזה תפקיד שלקחתי על עצמי במובנים מסוימים. בהרבה מובנים הוא גם נכון, הוא הושם עלי, הדהודים שאני מקבלת מהסביבה מאז שאני קטנה מבהירים לי את זה. הספרים הרוחניים שאני קוראת אומרים לי שאצטרך לשחרר גם מהתפקיד הזה, מלקחת אותו באופן אקטיבי. אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי זה בגוף, אבל זה קול שהמוח שלי למד לדקלם. ואז יש מחשבות על האם אני אהיה גורו, אם אהיה מוארת אי פעם, מה אני צריכה לעשות כדי להיות מוארת. אני לא יודעת איך להשתחרר מהמחשבות האלה שרק מרחיקות אותי מעצמי ומשלווה. הן לא מעוררות בי שקט ונחת. אולי זה אומר שהן לא האמת. האמת מעוררת רק שקט ונחת? לא יודעת, זה שוב הקולות על איך אמור. לא יודעת. אולי אני צריכה פשוט להיות באי ידיעה, ואז לשחרר גם מהצריכה. אני אוחזת חזק כל כך בידע, ואני לא חושבת שהידע ישחרר אותי. הנה שוב מחשבה. ממה צריך להשתחרר? יש מה שצריך להשתחרר ממנו?

ואז אני חושבת על הפסיכולוגיה, למרות שאולי מדובר רק באנרגיות שצריך לפרוק או להזיז. נניח הזעם הזה שהצטבר לי בגוף. 

יש בי כל כך הרבה זעם שלא נתתי לעצמי כמעט מעולם מקום להרגיש. הזעם הזה מפחיד אותי. האנרגיה הזאת. יש בי כמויות של אנרגיה שאני כבר עשור מנסה לדכא. אולי יותר מעשור. אני לא בטוחה למה, האנרגיה הזאת בלתי נסבלת לי, היא קשה לי. אז עישנתי ושתיתי והתמסטלתי ודיכאתי כל יצר מיני והייתי בדיכאון ואכלתי עד בחילה ורבתי. כשהייתי ילדה אני זוכרת פעמים שקפצתי במקום למעלה למטה כשהתרגשתי כי לא ידעתי מה לעשות עם כל האנרגיה הזאת. כל האנרגיה הזאת. לא נעים לי יותר לדחוף אותה לצדדים, יש לי בחילה מכל העוגה שאכלתי בעבודה, אני עייפה מלא להזיז את הגוף הזה שמבקש כל כך שאזיז אותו. שאחזק אותו. שארקוד איתו. שאשיר איתו. שאוהב איתו. שאחבק איתו. אני עייפה.

להחזיק מעמד? לא יודעת אם אני מצליחה לסגור עיגול. מגרד לי על הדשא ואני עייפה ואין לי כוח לעלות למעלה. אני צריכה לנסוע לקחת את האוטו ולנסוע לאבא שלי ולחבק את האחיות שלי ואין לי. אולי אנוח עוד קצת אצל אמא עד שיהיה לי כוח. הן פצצות אנרגיה ואני צריכה להיראות אוהבת איתן, כך אני מרגישה. צריכה לעזור. להיות. צריכה להיות נוכחת, כך אני מרגישה. אולי זו לא האמת.