מתי אני אפסיק להרגיש אבודה? כמה פעמים בשנים האחרונות הרגשתי אבודה? כל כך הרבה
כל פעם שאני עושה צעדי ענק קדימה אני מתבלבלת ומסתחררת ושוב נאבדת
ברור לי שאף פעם לא הייתי במקום כל כך טוב ויציב כמו שאני היום, שזה דבר מוזר מאד להגיד, מאד מוזר, אחרי כל המוות שהיה השנה, אחרי האינטנסיביות הרצחנית של הלימודים
אבל בפנים יש מקום הרבה יותר יציב שחוזר כל כך הרבה יותר מהר אחרי שמזיזים אותו
ועדיין
כאילו כל פעם שקצת טוב לי אני מסתחררת מסתחררת מסתחררת והולכת לאיבוד לעצמי עד שאני חוזרת לתהומות האפלים שאני מכירה כל כך טוב שכל כך בטוח לי בהם
שום דבר לא בטוח בלהרגיש טוב שום דבר לא מרגיש בטוח
רק עם הזעם והאפלה והעצבות התהומית
הייתי ילדה כועסת ועצובה ואני לא יודעת איך להפסיק להיות
אני לא יודעת איך לחזור למקום הרך בתוכי אני לא יודעת איך לשחרר
שוב מרגישה אבודה
דואגת, לחוצה, מתגוננת, מוכנה להתקפה, מוכנה לקחת את הרגליים ולרוץ לרוץ לרוץ לרוץ לרוץ
אני רוצה כמו בסרטים שאני אשתולל ואבכה ואצרח ומישהו יחזיק אותי ולא יוותר עלי
אני יודעת שזה אף פעם לא היה, אף פעם לא החזיקו ולא ויתרו עלי, אף פעם לא נתתי למישהו לראות אותי, אף פעם לא נתתי לעצמי להיות ככה
אני יודעת שזאת רק אני, רק אני יכולה להחזיק ולראות אותי, זה מעייף נורא אבל גם לא הייתי יכולה לתת לאף אחד להתקרב אלי עכשיו, לא יכולה שיתקרבו
יש בתוכי נקודה שחורה שאני לא יודעת איך להאיר והיא קפואה והיא רותחת והיא חונקת אותי