כמה זה נורא שאני מקנאה באנשים שעברו תאונות קשות או חולים במחלות קשות? אנשים שחוו כמעט מוות?
זא חס ושלום אני לא מייחלת את זה לעצמי
אבל אני מרגישה שיש איזו התקרבות לאמת, איזו השלה של כל מה שלא חשוב, איזו הזדמנות להתקרב למה שחשוב באמת, לראות אותו, לחיות אותו, אולי להיות בו
זה מטומטם שאני חושבת על עצמי בשגרה של עצמי בחיים של עצמי שאני יכולה להיות מנומנמת בהם, לא ערה, קבורה בטלפון או במחשבות מטומטמות על דברים לא חשובים שמרגישים הכי חשובים. כי יש לי זמן, זמן לעשות כל מה שאני רוצה. אז אני לא עושה כלום. זה לא קשור רק לעשות, זה קשור לאופן הלהיות. לשימוש באנרגיית החיים.
אז מה זה הדבר הזה שאני מדברת עליו? כמהה אליו? מה זאת האמת הזאת שאני מדמיינת שאפשר להתקרב אליה באמצעות מחלה קשה? מה זה הדברים האלה שחשובים באמת?
אני חושבת אולי לחיות בלי פחד, זה הדבר הראשון שעולה לי. הנה בדיוק קיבלתי הודעה שהלחיצה אותי, זה כזה מטומטם. למרות שלקרוא לזה מטומטם לא יעזור לי בשום דרך או צורה. החרדה מהדברים האלה שקשורים בבני אדם היא ממש אמיתית. החרדה מהעתיד ודברים שקשורים בו. הכל אמיתי ומשפיע על האנרגיה ועל ההלך שאני חיה את החיים. לא יודעת מה אני רוצה להגיד. שאני יודעת שאפשר לחיות בלי, שאני קרובה ללראות את זה שאפשר בלי. שאני רוצה לחיות בלי פחד.
מוקדם יותר אוננתי וכשנהייתי מתוסכלת נזכרתי שאני יכולה לפנטז על בחורות שאני נמשכת אליהן מהלימודים, איזו הברקה חדשה שגיליתי לאחרונה, מותר לי לפנטז תוך כדי שאני מאוננת. בקיצור חשבתי על ט ועל זה שעכשיו אני כנראה כמעט ולא אראה אותה יותר וחשבתי, פאק איט, למה שלא אציע לה לצאת? ישר עלו לי אלף מחשבות למה לא, כי היא קצת פחות הראתה בי עניין לאחרונה (או פשוט הייתה עסוקה), ואני יודעת מניסיון עבר שזה אומר שכנראה היא לא בעניין, כי אנחנו לא מצליחות להיפגש בלי קשר אז מה אני אעשה את זה בכלל בוואצאפ? כי אני פוחדת שתחשוב שהחברות שנוצרה בינינו לרגע, אני מנצלת אותה לרעה. כי לכתוב בוואצאפ זה מוזר. לא יודעת, אולי כל הדברים האלה נכונים, אבל זה גם נכון שאין לי הרבה מה להפסיד מלא להתחיל עם הבחורה המתוקה הזאת שהיא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים בערך. סתם זה סתם משהו קטן. הפחד הזה, כל כך מנהל אותי. גם עכשיו, אני לפני חזרה של חמש שעות, כתבתי ליוצרת שאני עם כאבים ואני אעשה מה שאני יכולה, אני אומרת לה את זה לא מעט, אני לרוב עושה המון וגם מעבר למה שאני יכולה, אבל מה הקטע ברור שאני לא יכולה לעשות מעבר למה שאני יכולה ולפצוע את עצמי עוד יותר. אני ליטרלי בכיתי מכאבים היום. סתם, אני מחפשת את ההצדקות. והיא כתבה לי אוקי וזה הכניס אותי למתח עכשיו ותכף אני יוצאת לפגוש אותן. מזכירה לעצמי שאני עומדת מאחוריי ואני עושה את מה שנכון וטוב לי, ואני עושה מה שאני יכולה מול אנשים אחרים, ואני מאמינה בי, ומאמינה בדרכים שאני פועלת בהן. ואם אני טועה אני משתדלת לעמוד מאחוריי זה ולקחת אחריות, ולדבר את הדברים, ולהיות, ולא לברוח.
טוב נסחפתי. אבל פתאום זה לא נשמע לי כזה נורא מה שכתבתי בהתחלה, על הקנאה שלי באנשים שהחיים מאלצים אותם להסתכל בשחור של העין של החיים, להישיר מבט ולהחליט מה חשוב ומה לא. איך אפשר לעשות את זה כשהכל בסדר ורגיל? להחליט מה חשוב ומה לא. להחליט מה חשוב ומה לא. למה אני מקדישה אנרגיה ולמה לא.
