נמאס לי להיות עצובה
עכשיו הזמן לכעוס
העולם הוא לא מקום בטוח ואנשים הם לא דבר בטוח ואני שונאת את הכל ואת כולם
בגיל עשרים וחמש הגיע הזמן שאני אתחיל פאקינג לכעוס
אני פוחדת שזו רק ההתחלה
וגם לא אכפת לי
לא אכפת לי
שכולם ילכו להזדיין
נמאס לי להבין נמאס לי לגלות הבנה ואמפתיה אני לא רוצה להיות נחמדה יותר ומכילה ושום דבר לא רוצה שאף אחד יגיד לי איך אני צריכה להרגיש או מה אני צריכה לחשוב או איך בסדר או לא בסדר להתלבש או להסתפר או כל דבר פאקינג אחר
הכל מבעבע ואני על סף התפוצצות ואני פוחדת ומקווה שזה לא ייצא על אף אחד כי אני יודעת שזה יהיה לא מידתי
אני לא יודעת לאן לנתב את כל הכעס הזה אבל אני בטח שלא רוצה לנהל או להחליש אותו
נמאס לי מניסיונות השליטה נמאס לי נמאס לי נמאס לי לנסות ליצור שיחות עם אנשים שלא נראה שתמעניינים בי נמאס לי לנסות למצוא את האמפתיה של אבא שלי כלפיי או לגרום לו להתעניין בי או להביע כלפיי רגשות נמאס לי לנסות להבין את אמא שלי או לסבול את הבולשיט שלה את החולי את העיוורון את ההכחשה המוחלטת את חוסר המוכנות שלה לקחת אחריות ולהשתפר נמאס לי כל הזמן לנסות להשתפר נמאס לי נמאס לי כל כך נמאס לי כל כך נמאס לי
אני לא רוצה יותר להיות שום דבר שהוא לא אני לכבות את הרגשות שלי להתאמץ לקבל אמפתיה או אהבה נמאס לי ואם אני אשאר לבד אני פאקינג אשאר לבד אני לא רוצה יותר להתאמץ בשביל אף אחד כל כך נמאס לי זה כל כך כואב