שדה פרחים

הלכתי אחורה בבלוג וניסיתי לראות איפה התחיל הכעס ואיזו צורה הייתה לו. זה מוזר לי כשאנשים מחמיאים לי על איך שאני כותבת בבלוג, בימים האחרונים זה קרה לא מעט. זה מוזר כי אני לא עושה שום דבר כדי לכתוב יפה עכשיו, אני לא חוזרת אחורה לקרוא את מה שכתבתי, לא עורכת, אני כותבת ולוחצת שלח. זה מוזר שעל זה אנשים אומרים לי יפה. הכתיבה שלי תמיד הייתה משהו כזה, לא מפולטר, לא מאד ערוך, אבל הטקסטים שהם טקסטים שאני מפרסמת כטקסטים אמנותיים אני כבר יודעת לקבל מחמאות. כמו לומר זו האמנות שלי זה לא אני תודה על המחמאה. אבל כשמחמיאים לי על איך שאני כותבת בבלוג זה מוזר, כי זה אני, זה לגמרי אני (גם הטקסטים האחרים הם מאד מאד מאד אני אבל אני יכולה איכשהו להתכחש לזה קצת). אז כאילו מחמיאים לי עלי? לא עשיתי שום דבר מיוחד, על מה אתם מחמיאים? לא התאמצתי, לא עבדתי קשה, לא התייסרתי וסבלתי בדרך להוליד משהו. האמת שזה מתקשר לי עכשיו לאיך שהרגשתי עם הכתיבה במשך שנים, שאני לא עושה משהו מיוחד, זה פשוט דבר שאני עושה, שנובע ממני, אז לא ידעתי איך לקבל על זה מחמאה. עכשיו אני אומרת לעצמי, אני כותבת מעל עשור, צברתי ניסיון, שעות טיסה, רפרטואר. אפשר לומר שעבדתי קשה ואז זה בסדר להחמיא לי. אפילו שאף פעם לא עבדתי קשה כדי לכתוב, אז אולי אפשר פשוט לומר שעבדתי, וזה מספיק. למרות שלכתוב אף פעם לא מרגיש כמו עבודה. אולי זה הרגעים שהכי קשה לי לכתוב בהם, כשאני רוצה לכתוב ספר, כשאני רוצה לכתוב עכשיו משהו יפה וטוב וחזק ומטלטל, שם המאמץ. שם הייסורים. ושם אני לא מצליחה כמעט לכתוב.

מישהי אמרה לי אתמול שעם קצת עריכה אפשר להפוך את הבלוג הזה לספר או סרט. מישהו גם פעם אמר לי את זה, שאפשר להפוך את הבלוג לספר, אבל הוא היה בלתי נסבל ובסוף חסמתי אותו, אז היה לי קשה לקחת אותו ברצינות. עכשיו עברתי אחורה וקראתי פוסטים כי חיפשתי את תחילת הזעם, ואולי זה בגלל שאני קוראת הרבה פרוזה בשבוע האחרון, ואז קראתי את מה שכתבתי קצת בעיניים של ספר. אבל קראתי וחשבתי, וואלק, זה לגמרי יכול להיות חומרים לספר. זה ממש פאקינג טוב.

זה מבלבל אותי, להיות מאד טובה במשהו בלי שהתאמצתי להשיג אותו. בלי שהתייסרתי בדרך אליו. זא ברור שאני כותבת הרבה ייסורים וקשיים וסבל, אבל הכתיבה עצמה היא לא סבל ולא מייסרת. היא ממש ההפך, אבל לזה אני לא רוצה להיכנס. או שאולי כן כדאי להיכנס לזה. הקושי to own משהו שבא לי קלות ואני אפילו נהנית ממנו, ולהסכים לקבל עליו מחמאות. להסכים לראות שהוא טוב ובעל ערך. איך משהו יכול להיות בעל ערך אם לא עבדתי ממש ממש קשה בשבילו? אם לא קרעתי את הגוף והנפש בשבילו?

נראה לי שבגלל זה ביליתי שעות על גבי שעות בסטודיו בניסיונות לסחוט משהו מהגוף ומהנפש שלי. גיליתי על עצמי הרבה דברים שם אבל אני לא חושבת שהיה צורך בכל כך הרבה מאמץ. העבודה התגלתה בפניי כמעט בלי שאני עשיתי משהו. אולי בעצם זה מה שמפחיד ומערער כל כך, כמה אין לי שליטה על היצירה. כמה זה עניין של לאפשר לה לצאת ממני. כמה למאמצים שלי כמעט ואין קשר למה יקרה בסוף, לאם יקרה בסוף. תמיד קורה בסוף, זאת החוויה שלי עם יצירה, זה כמו מעין שלעולם לא מפסיק לנבוע. זה דבר מפחיד להגיד, כי אולי הוא יפסיק מתישהו. אבל בערך מגיל 13 אני יוצרת כמעט כל יום. בטוח יותר ימים שכן מאשר ימים שלא. זה תמיד בא, יוצא החוצה ממני. אם אני חוזרת שוב לחוסר שליטה, נראה לי שזה באמת עניין. ואז זה מוזר, ללכת ללמוד אמנות, או להחליט לכתוב ספר. מאד מהר זה יכול להגיע למקום של להפעיל כוח ומאמצים כדי שמשהו ייצא. אבל מה אם אני אקח זווית יותר של אפשור. אולי זה העניין של ללכת לסטודיו, או לקבוע זמן שכותבים בו. אני חושבת על המורה שלי ליוגה שאמרה מתישהו, שהמזרון התחיל מצורך לקבוע זמן ומקום, כי יוגה אפשר לעשות בכל זמן בכל מקום. אז אולי זה גם האמנות, ליצור לעצמי זמן ומקום, מסגרת, ולאפשר ליצירה להתבטא. לא שהיא לא תתבטא אחרת, אבל לא יודעת, אולי זאת המחוייבות לדבר הזה. המחוייבות לדבר הזה היא ליצור לו מקום, באופן קבוע. להאמין בו שהוא יגיע, בדיוק כמו שהוא צריך להגיע, כמו שנכון לן להגיע, כמו שנכון לי שיגיע. שמעתי את אתי אנקרי אומרת השבוע, מה שאתה בא לקראתו נפתח אליך. מה שאתה מפנה אליו גב, נאטם בפניך. אם תמשיך לבוא אל האמנות, היא תבוא אליך. אם לא תעשה לה זמן, לא תעשה לה מקום, היא תלך. זה דבר יפה בעיניי. אני רואה איך מאד בקלות אני הופכת את זה לאיזה חוק ואמת מוחלטת שאני צריכה להיכפף תחתיה, עוד משהו לשפוט את עצמי דרכו. אה, לא עשית לך מקום ליצור, את גרועה. את גרועה. את גרועה.

בכל מקרה, ספר. ממש בא לי לכתוב ספר. ממש. יש לי כל מיני חומרים שהתאגדו ואני מרגישה ממש בבלגן. גם החדר שלי מבולגן כל כך אבל אין לי כוח לעשות עם זה משהו. אין לי כוח לעשות שום דבר שלא בא לי לעשות אותו. אני צריכה לפטופ. כבר שבוע אני אומרת שאני אכתוב פה פוסט בקשת עזרה אבל אני עדיין לא כותבת. בקרוב אני אכתוב בתקווה. אני לא מצליחה לעשות את זה לבד, אני צריכה עזרה. גם עם החדר אני לא מסוגלת לבד, אבל אני לא מצליחה לבקש עזרה, אני כבר כל כך מתביישת. אולי עכשיו אני אקום לשים כביסה כי כבר אין לי תחתונים וחולצות כמעט. הלכתי לאיבוד בכל מה שכתבתי אני כבר לא יודעת מה הנקודה שלי. אין לי כוח לחזור אחורה לקרוא. אני הולכת לחתוך סלט.

אתמול אגב האוכל יצא בסוף טעים ברמות. לא הרגשתי מוערכת מספיק אבל זה שלי, זה לא קשור אליהן לדעתי. הן עשו כלים שזה משמח אותי. חתכתי מוקדם אתמול לחדר כי הרגשתי שאני צריכה להיות לבד. בגדול אני מרגישה הרבה כעס ואשמה גם בתוך הבית שלנו, אבל היום בבוקר ישבתי עם ז ואכלנו ליצי ודיברנו על השבוע שלנו וסיפרתי לה על דברים שמכעיסים אותי וזה היה מקרב וסבבה. סיפרתי לה על החזרות וכמה אני סובלת שם והיא אמרה אין פלא שאת כל כך כועסת. השיחה עזרה לי לנסח את הדברים שקשים לי בחזרות, אמרנו שאולי אני אדבר עם נ אבל אני לא יודעת אם יש לי כוח. ז הציעה לי לכתוב לה, שזה יותר קל מלדבר פנים מול פנים.

הנקודות היו בעיקר

אני לא מבינה איזה ערך אני נותנת לך כפרפורמרית

אני מרגישה בעייתית עם כל הדברים שלא טוב לי לעשות בגוף

המממ הייתה עוד נקודה

נראה לי זה שאני לא מרגישה חלק, לא מרגישה מחוברת לבנות, וזה עבודה על חיבור

היו שם עוד דברים אבל אני מרגישה שקצת מחקתי את זה מהמוח

לא יודעת לא כל כך בא לי לדבר איתה, אין לי כוח לשיחה כבדה. אה אמרתי לז משהו מעניין, שעד עכשיו הרגשתי שאין בי מקום לשיח, אני רק במגננה ומוכנה לתקוף, אני כועסת עליה וצברתי כלפיה טינה ואני יכולה עכשיו רק להפיל עליה את כל הכעס והקושי שלי ולהיות ערוכה למתקפה עם שיניים מחודדות שמוכנות לנבוח ולנשוך. עכשיו לדבר עם ז קצת נתן לי יותר בהירות על התחושות שלי, עשה איזה בירור שם בין הדברים ואולי עכשיו אני יכולה לדבר איתה עליהם? לא מתוך מקום של את עושה לי ככה וככה ואני כועסת עלייך ולכי להזדיין לא אכפת לי מה תגידי. לא יודעת אם אני עדיין לגמרי beyond that. אולי אני לא צריכה להיות. אני עדיין באיזה בליל של כמה קשה לי וכמה אני שונאת את הכל שם ואין עוד הרבה צבעים. עכשיו מתחיל טיפה להיות, אבל בגדול אין ממש. אין לי כוח גם לשיחה כבדה כזאת עכשיו, של לדבר על הרגשות, ולהרגיש את הכבדות הזאת של הקושי. נוח לי בהדחקה והכחשה שלשתינו ברור שקשה אבל אנחנו לא מדברות על זה עכשיו. גם לה פאקינג קשה עכשיו אני יודעת שהיא סובלת ברמות אני יודעת את זה. זה גם חלק מהקושי שלי, כמה שאני כועסת עליה למרות שאני יודעת כמה קשה לה ואני יודעת כמה קשה הפוזיציה שהיא נמצאת בה. טוב אני שוב נכנסת ללופ על הדבר הזה ואין לי כוח.

אני הולכת לחתוך סלט ולאכול סלמון ממש טעים מאתמול ואחכ אולי אני אכין קציצות כי קניתי מצרכים וחבל... ואולי נלך לסרט אחהצ. אני אעשה כביסה עכשיו. לא יודעת אם אסדר את החדר הדוחה שלי למה אין לי סל שיקום ומדריכת שיקום שתבוא ותעזור לי לעשות את הדברים האלה שכל כך קשה לי לעשות. אני נחושה עכשיו יותר מתמיד למצוא טיפול ממוקד טראומה. אני מרגישה שהיא מנהלת את החיים שלי, את האופן שבו אני ניגשת למערכות יחסים, את החרדות האינסופיות שלי, את הקשר שלי עם החדר ועם אוכל אפילו. קיצר.