היא התקשרה
דיברנו
בכיתי הרבה
בשקט רוב הזמן ולפעמים דיברתי והקול שלי נשבר
היא אמרה שהיא רואה אותי שקשה לי
אמרה שאני צריכה להוציא מהמוח את זה שהגוף שלי בעייתי
זה גרם לי לבכות מאד בשקט
אמרה שהנוכחות שלי משמעותית, גם אם היא לא יודעת עכשיו להגיד בדיוק מה אני מביאה
אמרה שזה דבר גדול שעשיתי, להתמסר לתהליך תנועתי כשאין לי רקע בזה, להיות בתהליך הזה, שהיא רואה אותי בזה, שזה לא מובן מאליו
אני לא נותנת עכשיו מקום לקול הביקורתי
כתבתי מקול בהתחלה במקום מקום לקול וזה חמוד בעיניי
אני גמורה מרוב לבכות
אמרתי על כמה אני מחזיקה בשבועיים האחרונים חזק נורא לא להתפרק ומסתובבת בעולם כל כך כועסת וכאילו אם מישהו יתקרב אלי אני אוריד אותו בנשיכה
היא אמרה שהיא עוד יותר מבינה עכשיו את התחושות הקשות שלי בחזרות, שקשה להיות ככה, ברור שאני מרגישה שכולם לרעתי
היא אמרה שהיא מאחלת לי להתפרק ושהיא מבקשת שיהיה אפשר להתפרק במרחב הזה, אמרתי שאני לא מרגישה שזה נכון, שאנחנו עכשיו במירוץ כי תכף מופיעות, והיא אמרה שלהישאר בהחזקה הזאת ולהיות במגננה מתקפה הזאת זה מקום שרק מצמצם וסוגר אותי עוד יותר פנימה
חשבתי על כמה בלתי אפשרי לי להתפרק ליד אנשים, אני מרגישה שאני צריכה להחזיק כל הזמן, להחזיק חזק, אני יודעת מה זאת התפרקות ואיזו התפרקות נדרשת, איזו התייפחות ובכי עמוק ומכוער (כוסעמק על מי שקרא לבכי מכוער כוסעמק) נדרש פה כדי להצליח לחזור לעצמי, ואני לא יכולה שזה יקרה ליד אנשים, וכנראה שזאת אחת הסיבות שאני מסתובבת כל כך כועסת בעולם, כי אני מרגישה שאני צריכה להחזיק כל הזמן כל כך חזק
וחשבתי תוך כדי על זה שהיא באה בכוונות טובות וכמה אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, כמה אני מרגישה שאנשים הם לא מקום בטוח. הייתי צריכה להזכיר לעצמי בתחילת השיחה שהיא לא באה לתקוף אותי ושהיא באה לברר מה שלומי ולתת לי מקום, היא לא באה להיכנס בי עכשיו. אנשים מרגישים לי כל כך לא בטוחים. אני מרגישה כל כך לא בטוחה. איך אני יכולה לתת לעצמי להיות פגיעה כשאני מרגישה כל כך לא בטוחה בעולם? שאי אפשר לסמוך על אף אחד? ברור שאני צריכה להחזיק כל הזמן, ברור שאני לא יכולה להוריד מגננות, ברור שכל זה יצטבר לכעס כל כך גדול שמכסה על הפגיעות הזאת כי הכעס הזה מגן עלי, נותן לי תחושת שליטה אפילו שהוא מרגיש חסר שליטה לעיתים, אפילו שהוא התחיל להשתלט עלי, ואני עדיין מרסנת אותו ומשתדלת לא לנבוח על אף אחד וזה רק הגביר אותו.
אני גמורה מלבכות
לבכות בטלפון בפני מישהי שאני לא קרובה אליה
לבכות מול אנשים, כמה זמן לא בכיתי מול אף אחד, טיפה מול ז, טיפה מול נ, מול הפסיכולוגית שלי ברור
מול אמא שלי לא, הרבה זמן לא, כבר לא נותנת לה להפעיל אותי ככה מולה
כמה אני מחזיקה
היא אמרה שזה נשמע מאד לא קל, להיות כמו שאני עכשיו
בימים האחרונים אני שמה לב להימנעות שלי מלהביט בעיניים של עצמי, אני לא יודעת ממתי זה התחיל. כשאני מתחילה להביט אני מתמלאת רוך כלפי עצמי שמכעיס אותי ודמעות נהיות בעיניים. אני רואה את טוב הלב שלי. אני רואה כמה חזק אני מנסה. מנסה מה? להיות טובה? לתפקד כאדם בעולם? אני לא יודעת, אני כבר לא יודעת לאיזה סטנדרטים אני מנסה להכפיף את עצמי. אני לא רוצה את הnumbness והריקנות שמאיימים להגיע עכשיו, עכשיו כשאני פחות כועסת, הכעס היה חבר, הוא חבר, הוא שומר עלי, הוא גורם לי להרגיש בחיים. העצבות, היא לא. לא עכשיו. חושבת על הכאב הזה שמבקש להיות מורגש, ועל מה יכול להיות מעבר לו. על כמה מפחיד שמעבר לו יש תהום. אבל אולי אני לא צריכה להתקדם לשם הלאה במחשבות, אולי זה החיטוט שדובר עליו לפני כמה ימים. אולי לתת לעצמי להרגיש כמו שאני עכשיו. אלוהים נמאס לי מהמילים האלה.