שדה פרחים

תוך כדי צפייה בסרט על פינה באוש חשבתי

אולי אני צריכה להפסיק להתכחש לגורל שלי כאמנית

להפסיק להטיל ספק ולשאול שאלות על למה צריך אמנות ומה זה טוב ולמה קהל ולמה ככה

להפסיק עם כל הזמזומים האלה

ופשוט לעשות את מה שאני יודעת שאני חייבת לעשות

זה לא משנה אפילו מה אני יודעת או לא יודעת

הדברים צריכים להיעשות

ישר עולות המחשבות של, מי אמר שזה הגורל שלי, אולי יש לי גורל אחר, או עוד גורל, אולי אני צריכה לעשות אמנות כסייד פיס וללכת להיות חוקרת מוח או פסיכולוגית או משהו

אבל זה שוב הטרטורים האלה שקודחים לי במוח

יש מקום, יש מקום לספק, יש מקום, לשאול שאלות

אבל אין שום ספק שאני אמנית

אין שום ספק שזה חלק ממני

אין שום ספק שהחיים שלי לא הולכים להתקיים בלי אמנות וכתיבה

אז פשוט לעשות את הדברים ויאללה

להפסיק להוציא על זה אנרגיה

לעשות מקום, ליצור זמן, לעבוד

לתת לדברים לקרות ולעלות ולעבור דרכי

להפסיק להתאמץ כל כך

מאמץ חסר מאמץ

ועוד כל מיני

אולי אם אני אקבל על עצמי את הגורל שלי בתור אמנית זה ישחרר אותי

גם אם זה ישתנה בהמשך

לקבל את זה שעכשיו זה הדבר שאני עושה וככל הידוע לי זה יכול להישאר ככה לנצח

אולי זה ישחרר אותי המחשבה הזאת

אני פשוט ממשיכה ועושה, לא עוצרת לשאול למה או איך, המנוע הפנימי שיוצר ממשיך, כוח החיים, האנרגיה הפנימית, היא מניעה אותי, הם יודעים בלי שאני אצטרך לדעת, אני רק צריכה לפנות מקום ולהקשיב, ולהתבונן, לחזות במה שקורה

יאללה