עדיין עושה לי בחילה. הלוואי שהייתי מפסיקה. אני לא מבינה למה אני עושה את זה. אולי זה בסדר, לא להבין, אולי אני לא צריכה להבין כל דבר, לא צריך לבקר כל דבר שאני עושה, גם כשאני עושה בעיניים פקוחות משהו שעושה לי לא נעים.
**
היום החזרה הייתה ממש סבבה. כבר לא כעסתי כל כך, כבר לא שנאתי הכל ואת כולם, אפילו הרגשתי קצת יותר חלק, קצת יותר התבדחתי. בכלל, מאז שיחת הטלפון אתמול שהתפרקתי, אני הרבה פחות כועסת על העולם. פחות שונאת את כולם.
ממש מרגישה כמו חיה פצועה ביער שחושפת שיניים. הכעס מגונן על פגיעות גדולה שאני מרגישה. קשה לי להודות בזה, האגו קשה לו לשחרר. שאף אחד לא ייקח ממני את הכעס או את הלגיטימציה שלו. שאף אחד לא ינסה לשכנע אותי שכולם לא נגדי. אני חושבת שזה הגיוני, אחרי שנים שלא נתנו לי להחזיק בכעס שלי. לא נתנו לי להחזיק בגבולות שלי. לא נתנו לי להרגיש ברגשות שלי. עכשיו אני לא ארשה לאף אחד לקחת אותם ממני, גם אם בדרך אני הורסת את עצמי.
זה לא בדיוק כך, לא בדיוק דרמטי כך, לא בדיוק הורסת כך. והנה אתמול הייתה הזדמנות להיות פגיעה ובחרתי בה. הנה. למרות שזה לא מרגיש בשליטתי. זה חלק מהעניין, חלק מהברוך, שום דבר לא מרגיש בשליטתי. הרגשות שלי, אופן ההתמודדות שלי איתן. מרגיש שאני נתונה לחסד אלוהי שלפעמים בוחר לנחות עלי ולפעמים לא.
עולה בי עכשיו קול, תתמסרי. תתמסרי. אני יכולה לבחור להתמסר. גם זה לא מרגיש בדיוק נכון, אולי המילה היא דטרמיניזם, אבל אני מרגישה שהכל נקבע על ידי משהו אחר שאין שליטה עליו. אין לי שליטה על דפוסי ההתנהגות שלי, על האופן שבו אני מגיבה למה שקורה לי, על מצבי הרוח שלי. על החסד ששורה בי לרגעים ומאפשר לי להתמסר. אבל זה התרגול, אני מניחה. המדיטציה. הכל חוזר לנקודה הזאת, תתמסרי למה שיש עכשיו. תיכנעי למה שיש עכשיו. מכאן תבוא הישועה. גם אם אני שונאת הכל, תתמסרי לזה. גם אם אני לא בוטחת בכלום ובאף אחד, תתמסרי לזה. יש עוד קולות שעולים ואומרים, שזה יתקע אותי בשליליות. לא יודעת. נמאס לי מזה שיש לי דעה נחרצת וביקורתית על כל דבר. על כל דבר יש לי דעה, על כל פאקינג דבר יש קול שיש לו מה להגיד על זה. יש אנשים שלא חיים ככה? זה מתיש.
והכל תמיד ביקורתי כל כך, כל כך ביקורתי. כל כך רעיל בתוכי. אני אפילו לא מסוגלת באמת לראות את זה. עולה לי בימים האחרונים המילה הכחשה, תוהה לאיזה דברים אני מתכחשת. לכמה אני קשה עם עצמי בצורה שלא תיאמן. כמה אני מונעת מעצמי אהבה. כמה שאני שונאת את עצמי ומחבלת בי.
אני מתגעגעת לעצמי האוהב. אני יודעת שהיא קיימת בתוכי ואני מתגעגעת אליה. אל צורת האהבה בתוכי. מתגעגעת, עורגת, כמהה, מכספת כיסופים. ככה אומרים את זה? לא יודעת. הגוף הזה, הגוף הזה, שבמצב הישרדותי כל הזמן, במצב שמוכן לתקוף או לברוח בכל רגע, שאוצר בתוכו כל כך הרבה אנרגיה תקועה, שלא זזה. זה מעייף. זה מתיש. אני רוצה להרגיש בטוחה בעולם, מוגנת בעולם, אהובה בעולם. על ידי, על ידי אלוהים, על ידי הסביבה. זה מתחיל ממני אני חושבת, ומתחיל מאלוהים. זה דומה. לא יודעת.
עכשיו אני עייפה. זוכרת אהבה. זה מפחיד ומתעתע, אני קשה לי לסמוך על זה. קשה לי לסמוך על הטוב שאני יודעת שיעלם. עדיף לסמוך על הרע, עדיף לסמוך על הרע. אבל זה נהיה בלתי נסבל לחיות ככה. אז מה עושים. מה אני עושה.