כתבתי עכשיו טקסט יפה. אני מתאפקת לא לפרסם אותו עכשיו כי אני יודעת אף אחד לא יראה אותו. אולי מחר למרות שבטח אשכח, וגם תחושת הדחיפות תחלוף. כתבתי עכשיו משהו יפה ואני רוצה לפרסם אותו עכשיו. אבל אין מה לעשות אני יודעת מה זה לפרסם פוסט בפייסבוק ב11 בלילה ואני יודעת כמה לא נעימה החרדה מזה שאף אחד לא עושה לייק ואין לי כוח להתמודד עם זה. מאיפה בכלל נובע הצורך לפרסם דברים. לא יודעת ובטח שלא אתעכב עכשיו לחשוב עליו.
בכל מקרה כתבתי טקסט יפה, ממש אהבתי אותו. יש לקוות שאף בחורה שהטקסט כוון אליה לא תחשוב שהוא מכוון אליה. זה מה שאני עושה, כותבת טקסטים במקום להתחיל עם בחורות שמוצאות חן בעיניי, ומתפללת שלא יבינו שזה עליהן, וגם קצת רוצה שכן. אבל בעיקר רוצה שלא.
נראה לי שנמאס לי מהקונספט של להתחיל. אני מייחלת להדדיות ובלי הדבר הזה של הצורך ליזום. שדברים ייקרו מעצמם ביחד בהדדיות. תודה.
היה יום נחמד היום, באופן מפתיע. כל מה שעשיתי היה נחמד, וגם בסוף הוא היה אפילו יותר מנחמד. ועכשיו אני עייפה עייפות טובה ואלך להתקלח ולישון שינה טובה. לא סיפרתי לאף אחד כל החלום המחריד שחלמתי בלילה אבל נזכרתי בו מדי פעם במהלך היום ונתקפתי תחושות רעות. גם עכשיו אני לא רוצה לכתוב עליו ולא רוצה לחשוב עליו ולא רוצה בכלל בכלל. מפסיקה. כואבת לי היד מרוב שאני בטלפון, אבל להגנתי זה כי קראתי ספר באנגלית של 300 עמודים בטלפון ונראה לי שבגלל זה כואב לי. אז אפסיק לכתוב עכשיו ואלך להתקלח. שלומות.