אני מבינה בימים האחרונים שכל התרחשות הכי קטנה בהווה הרציף היא תחמושת של המוח שלי נגדי. פספסתי את האוטובוס? נזיפה. קמתי עייפה? נזיפה. אכלתי יותר מדי, נזיפה. שכחתי משהו, נזיפה. זה אפילו דברים הרבה יותר קטנים, הם כל כך שגורים ביומיום שאני עכשיו לא מצליחה להיזכר. זה פלא שבכלל הצלחתי לשים לב לזה, באמת חסד. המילה נזיפה גם היא לא מדויקת. מדובר בעדות להיותי אדם גרוע. אנוכית, עצלנית, לא מאורגנת, לא חכמה, לא מותאמת, לא נחמדה, לא ראויה לאהבה, לא ראויה להערכה, מוגזמת. אדם גרוע.
כל התרחשות הכי קטנה בקיום היומיומי הוא הזדמנות של המוח שלי להגיב ולומר, הנה, אמרתי לך שאת גרועה. אני ידעתי, ידעתי שאת גרועה. ידעתי ואמרתי לך והנה אני אומר לך שוב. הנה רואה, תסתכלי על הדבר הזה, שוב עשית את זה.
מדובר בדברים הכי הכי קטנים. כל דבר הכי זניח או גדול זאת הזדמנות של המוח שלי לירות בי צרורות. הצרורות האלה כל כך מוטמעים ביומיום, בהליכים המחשבתיים שלי, שזה נס שהצלחתי לראות את זה. רוב הזמן אני לא רואה.
חשבתי על מה שאני אומרת בזמן האחרון, שאני הכי קרוב אלי משאי פעם הייתי. ניסיתי להבין איך זה בא לידי ביטוי. אני חושבת שזה קשור גם בדבר הזה, שאני מסוגלת לראות הרבה יותר בבהירות דברים כאלה. אוטומטים? דפוסים? לראות מתוך איזה מרחק. לראות שהם כנראה לא אני, הם קול שהוטמע בי.
לפני שנה, בתקופה הזאת בדיוק, סבלתי כל כך מהימים האלה בלימודים. היה יום אחד שראיתי איך כל רגע צצה בראש המחשבה "אני שונאת את עצמי", עד שהחלטתי לספור אותן. זאת הייתה ההתחלה של לראות שהמחשבות האלה הן משהו אוטומטי שעולה כשקשה לי. לא הייתה להם אחיזה של ממש במציאות. הן לא אמיתיות. הן משקרות לי.
אולי זאת ההתקרבות הזאת אל עצמי, להצליח לראות יותר את מה שאמיתי? אולי, לא יודעת.
בכל מקרה, הדבר הזה של לראות איך כל כל כל כל דבר שקורה לי אני משתמשת בו כהזדמנות לרדות בו, לנזוף בי, לכעוס עלי, לנסות לתקן אותי. איך כל דבר הוא עדות שמחזקת את הנרטיב שטמוע כל כך חזק בתוכי, שאני לא טובה. גורם לי לראות קצת את השקר שבזה. אני בעיקר בהלם מכמה שזה שגור בי, כמה שזה מחלחל לכל דבר. זה ממש עצוב לי לראות את זה. עצוב לי לראות כמה אני סובלת. אני בהלם שיש לי גם רגעים שמחים ונעימים. הגוף שלי כל הזמן במתח, כל הזמן במגננה, מוכן לתקוף או לברוח או לקפוא או לרצות, כל הזמן כל הזמן כל הזמן, ואני בוחרת ב4 הדרכים האלה כל הזמן, כמעט ואין שגשוג ומנוחה. אני באמת בהלם שאני מסוגלת כן לנוח לפעמים, או להרגיש נעים בגוף שלי. זה באמת כל כל נדיר. אני לא מסוגלת לנוח, אני כמעט ולא מרגישה נינוחות בגוף. הוא כל כך מחזיק בתוכו טראומה וכאב וכעס כעסססס זעם וכאב והוא מרגיש כל כך לא בטוח כל הזמן. העולם הוא מקום כל כך לא בטוח ועוין בשביל הגוף והנפש שלי. איך אפשר לנוח ככה? צריך תמיד להיות מוכנה לכל התרחשות. אלוהים זה כל כך מעייף. הגוף שלי כל הזמן טעון באנרגיה שלא נפרקת.
לא יודעת מה לעשות עם הדברים האלה. רוצה לשהות רגע עם התובנה הזאת על זה שהכל הוא תחמושת נגדי. זה חתיכת דבר.
עריכה:
אני חושבת אולי לנסות לתעד כמה שיותר מהמחשבות האלה. נניח כמו שעכשיו שלחתי הודעה למישהי אם אפשר לקחת איתה טרמפ, והיא קצת התעצבנה, וישר נזפתי בי. אולי לנסות לתעד את הדברים האלה, בלי לנסות לנחם את עצמי, להצדיק את מה שעשיתי. כלום, רק לתעד, לשים לב. האמת שזה מעלה בי רצון לבכות מאד, כשאני רואה איך אני מתייחסת אלי. כמו לגלות שהילד שלך עובר התעללות בגן. וואו האנלוגיה הזאת כל כך מדויקת, זה כל כל כואב כי אני המתעללת.
או נניח עכשיו שאני נחה בעבודה ולא עושה דברים שרציתי לקדם, נזיפה. ואז אני אומרת לעצמי ישר, לא ישנתי הרבה, קיבלתי היום וסת. מנסה להצדיק את חוסר העשייה. אולי גם את זה אני יכולה לתעד, זה גם בא יד ביד עם המחשבות והתחושות האלה.
בלתעד אני מתכוונת, לא להיכנס לתיעוד אובססיבי. אבל לנסות לשים איזה פנס על דברים. לא יודעת אם התיעוד יהיה בצורה של לרשום או רק לשים לב. נראה.
