אלוהים ההודעה הזאת ששלחת לי, מה זה היה, ניסיון לנקות את המצפון שלך? אני רוצה לכתוב לך את הדברים האלה אבל אני לא אכתוב, זה יהיה רק להזין את מעגל הדרמה. אז אני אכתוב פה, מקווה בשבילך שאת לא קוראת אותי, כי זה בטוח לא יסתדר עם ההכחשה העמוקה שאת שרויה בה.
לא כך נראית לקיחת אחריות, ובטח שלא כך נראית התנצלות. זאת אומרת, כשלא כתובות פעם אחת המילים "אני מצטערת", או "אני יודעת שפגעתי בך", זו לא התנצלות, וזו לא לקיחת אחריות. לדבר על זה שאת מבינה את הטראומה שלך ושבגלל זה התנהגת ככה, ולא להתייחס פעם אחת לאיך שגרמת לי להרגיש, וגם לא לשאול פעם אחת איך גרמת לי להרגיש, או איך אני היום, זאת לא התנצלות ולא לקיחת אחריות. מה לעזאזל הניע אותך לשלוח לי את ההודעה הזאת? אני באמת חושבת שזה היה צורך לנקות איזה מצפון. נפלה הבנה שהתנהגת לא כמו שסבבה להתנהג, שכנראה פגעת בי, כנראה גם בגלל שחתכתי אותך בכזאת חדות, לא הסכמתי לשום תקשורת שניסית להפנות כלפיי, זה בטח גרם לך להבין שקרה משהו מעבר לנורמלי. מקווה שהטיפול יעזור לך, אבל אני לא מאמינה. כן, כי זה איך שאני עכשיו, לא שטרחת לברר, אבל אני ממש באפס אמון בבני אדם כרגע. כמובן שלא את יצרת את זה, אבל בהחלט העמקת את התהום. בהחלט בהחלט. הנה שוב בחילה מהמחשבות האלה. בחילה שנתתי לך להיכנס לי ללב ולנפש, שהתחלתי לראות לך אותי. מודה על ההתקרבות שזה איפשר לי להתקרב לי לעצמי. אני לא מודה לך על זה, אני מודה לאלוהים, ולחסד, שאיפשרו את זה. את היית הזדמנות להתקרב אלי והחסד איפשר לי לקחת אותה. אני כועסת, אפשר לקרוא?
כן, אז אין לי מושג מה חשבת שאני אענה להודעה ההזויה הזאת. אני אפילו לא יודעת אם כתבת אותה מתוך פגיעות, נראה לי שבעיקר מתוך האגו המבוהל שלך. אבל זאת בטח שלא הייתה התנצלות, והיא בטח לא נכתבה כדי להיטיב איתי באיזשהי דרך. אולי הדבר הכי טוב שנתת לי איתה הוא את הלגיטימציה לכעוס עלייך סופסוף.
אין בי חמלה אלייך עכשיו. זה מה יש. מותר לי לא לחוש חמלה, מותר לי לכעוס. מזכירה לעצמי את זה. הלוואי שזאת הפעם האחרונה שאחשוב או אכתוב עלייך, זה כבר כל כך לא מעניין, אני ממש מוכנה שהסאגה הזאת שהיא את תהיה מאחוריי.