הלכתי עכשיו הביתה והרגשתי נינוחות שלא חשבתי שאני יכול להרגיש בתקופה הזאת. חשבתי שמשתלם ללכת בדרך הזאת, בדרך של להיות איתי, עם כל הרגשות, עם כל התחושות, עם כל הריקנות. שבשבועות האחרונים כעסתי כל כך ולא ידעתי מה לעשות עם זה, והנה עכשיו משהו קצת נפרק ולרגע אני נינוח. כמה זה דורש שהייה בחוסר וודאות. כמה חוסר וודאות היה בשבועות האלה, בכעס הזה, בתחושות החורקות, הכל הרגיש שהוא לא יושב במקום, קצת הרגשתי שאני לא יודעת איך להיות יותר בנחת או בשמחה או בתחושת שלמות או נינוחות. אבל הייתי בזה, לרגעים, הרבה רגעים, הייתי בכעס, ובחוסר נוחות, ובחוסר וודאות, ובחוסר אמון בעולם. רוצה לומר שהם לא נעלמו ואני לא מוכנה לוותר עליהם כל כך בקלות, ממש לא. גם בזה הייתי איתי, במלחמה, בלא לרצות לוותר על הכעס, על התחושה שכולם נגדי. הרגשתי רע אבל הייתי איתי שם הרבה מהזמן. וגם כשלא הייתי, חזרתי ושבתי ושוב הלכתי ושוב שבתי. וכל הזמן יש חוסר וודאות. אין לדעת לאן הדרך תוביל. אולי היא תוביל לכעס אינסופי לנצח. אולי היא תוביל ללא להצליח בכלל אף פעם להרגיש טוב, להרגיש שלם, להרגיש נוח בגוף וחסר מתח וחרדה. כל הדברים האלה נלקחים בחשבון. האמת, הדברים האלה הם קצת הציפיות שלי. אני שובב קטן, יותר נכון שאגיד, אולי הדרך הזאת תוביל לטוב. לשמחה. לתחושת שלמות בגוף, לתחושת נינוחות. זה הדבר הכי מפחיד, שאני ארגיש טוב, שמחה. הנה עולות לי דמעות, ידעתי שדייקתי כאן במשהו. אני כל כך מפחדת שיהיה לי טוב, אלוהים. כל כך מפחדת. כל כך מפחדת להכיר בזה שמותר שיהיה לי טוב, שמגיע לי שיהיה לי טוב. זה הדבר הכי מפחיד בעולם. אני לא עד הסוף מבינה למה. אני מרגישה שגם פה אני איתי בזה, הרבה מהזמן אני איתי. בפחד. בלראות אותו. אולי אני צריכה להיות איתי שם מספיק עד שגם העקשנות הזאת תתרכך. אני יכולה להיות כל כך עקשנית, אני רואה את זה לאחרונה. אני יכולה להתעקש כל כך על דברים שאני יודעת שעושים לי לא טוב, להישאר במקומות רגשיים שאני יודעת שלא טובים לי. אבל אני חייבת להיות שם איתי, ככה זה מרגיש. אני חייבת להיות איתי בכעס, בכעס על זה שדופקים אותי, שלא רואים אותי, שמכריחים אותי לעשות דברים שאני לא רוצה. גם אם לפעמים זאת רק התחושה ולא כל המציאות, אני חייבת להיות איתי שם בכעס. אני חייבת להיות איתי בחוסר אמון בבני אדם, בעולם, בעצמי, באלוהים. איזה חוסר אמון אני חווה בשבועות האחרונים באלוהים, אלוהים. איזה חוסר אמון אינהרנטי באדם. אבל אני צריכה להיות איתי שם, בסחלה, במקומות הקשים האלה, האפלים, חסרי התקווה, אני חייבת להיות איתי. מספיק שנים נטשתי אותי שם כי לא היה לי מקום כשהרגשתי ככה, הכריחו אותי להתנתק מהילדה הכועסת, מהילדה המפוחדת, המאוכזבת, הכריחו אותי לנטוש אותה. אני לא יכולה יותר לנטוש אותה. וכל קמצוץ של כעס וטינה על העולם מרגישים כמו קיתונות, מרגיש כאילו זה כל הקיום שלי ואני לא מצליחה לשחרר, גם אם כעסתי רק לשנייה וחצי. אז בטח שכשזה מגיע בקיתונות של זעם אצור אני מרגישה דפוקה ומקולקלת ועושה דווקא ועקשנית ולא מוכנה לעשות לי טוב ומתעקשת להישאר בחרא. בטח שככה אני מרגישה. אבל אני חייבת להיות איתי, בלי לדעת לאן הדרך תוביל. אני חייבת לעבור בה, ללכת בה. וזה מרגיש כאילו הלכתי בה כבר, נו כבר כעסתי פעם ולאן זה לקח אותי. אבל זה מרגיש אחרת עכשיו, אני לא בטוחה להסביר. אולי עכשיו יש את ההורה הפנימית שבתוכי שאומרת, שוטי, עופי, מותר לך הכל. מותר לך להרגיש הכל. מותר לך. אני לא פוחדת ממך. אני לא פוחדת מהכעס שלך, אני לא פוחדת מהאכזבה שלך, אני לא פוחדת מהדפקות שלך, העקשנות שלך לא מפחידה אותי. תרגישי הכל, תרגישי מה שבא לך, אני כאן. אני לא הולכת. אני כאן איתך. ובגלל זה אני חייבת ללכת בדרך הזאת, גם אם אני לא יודעת לאן היא מובילה. גם אם היא תוביל לעוד כמויות של זעם וכאב ואכזבה וחוסר תקווה וחוסר אמון וריקנות תהומית. אני חייבת ללכת בדרך של להיות איתי, לא להדחיק, לא לצנזר, לא להכחיש. ואם יהיו רגעים שאצטרך לעצור כי לא אוכל להתמודד, זה גם בסדר. ואם יהיו רגעים שארגיש גם תחושות טובות ונעימות, אלוהים אדירים, אני אתמודד עם זה. כמו עכשיו, הרגע הזה שהלכתי הביתה והרגשתי טוב לפתע. ועצרתי בקיוסק ורציתי ארטיק וראיתי שוקובו וישר הרגשתי ילדה. הכי אהבתי שוקובו בתור ילדה. אז קניתי אותו וכשהגעתי הביתה הפה שלי היה מרוח בשוקולד וזה שימח והצחיק אותי, כמו שתמיד הייתי מלאה בשוקולד כשאכלתי שוקובו, עד שמתישהו זה הפסיק ופתאום הרגשתי שאני כבר לא ילדה יותר. אז הנה אני עדיין גם ילדה שמתלכלכת משוקולד. ועדיין אני יכולה להרגיש גם דברים נעימים, ולשרוד את זה. זה באמת הרגיש לרגע כמו נס קטן, התחושה הזאת הנעימה. נס שהגיע מהאומץ ללכת בדרך.
שווה ללכת בדרך הזאת, של להיות איתי. רוצה לזכור.
וגם מילה על זה שאני גאה בעצמי על התהליך שעשיתי בפרויקט הזה. אני לא יודעת לשים את האצבע על הדברים, אני כן יודעת להגיד שבחודש האחרון היה לי נורא קשה וזה הציף בי כל כך הרבה דברים ואיפשרתי לעצמי להרגיש ולא להרגיש אותם ולא לפחד ולתת את המקום וגם לא לתת את המקום כשלא יכולתי להכיל את זה. והנה היום הופענו פעם ראשונה ויהיו עוד 3 ואני לא מאמינה שזה קרה. זאת לא עבודה שאני אוהבת במיוחד, היא לא כזאת מעניינת אותי, אני לא כזאת מחוברת אליה. אבל אני כל כך גאה בעצמי על זה שעברתי דרך כל הקשיים האלה, וגם שהייתי במשהו בלי להיות מחוברת עד הסוף אבל הצלחתי להיות בו ולהבין דברים עלי דרכו ולהישאר גם כשזה לא היה עד הסוף הדבר הזה שמעורר ומרגש אותי. שהצלחתי לעבור דברים גם דרך המקומות הmelow האלה. וגם דרך הרבה קשיים. אני לא רוצה שזה יהפוך סיפור כזה של מה קשה היה לי אבל נשארתי ולא ויתרתי לעצמי וצלחתי את זה. כי זה לא מרגיש ככה, זה לא מרגיש שצלחתי איזה דבר גדול, זה לא מרגיש שלא ויתרתי לעצמי כי זה אף פעם לא הגיע למקום שחשבתי לעזוב. הצבעים הם יותר עדינים, וגם הקשיים שלי, שהיו בהחלט קשיים לא פשוטים שסחפו אותי בשבועות האחרונים, הם עדיין לא גרנדיוזים במהות שלהם. הכל הרבה יותר רגוע בצבעים וזה יפה בעיניי שגם במקומות היותר רדודים או רגועים או פחות eventful הצלחתי לעבור דברים משמעותיים, להרגיש דברים משמעותיים, להבין דברים משמעותיים.
וגם פשוט פאקינג כל הכבוד לי שהופעתי היום בפרויקט שהיה לי נורא לא פשוט וטריוויאלי בחצי שנה האחרונה. ופאקינג עשיתי את זה, לא יודע אם יפה או לא או טוב או אם אהבו או לא, וזה פשוט כל כך לא משנה לי. כל מה שמשנה לי זה שפאקינג עשיתי את זה. אני גאה בי. מואה. נשיקה לי. איזו התנגדות יש לי בתוכי גם לזה עכשיו. אבל בכל זאת. לא נורא. נשיקה בכוח לי.