אני חושבת על כמה הסביבה שאת נמצאת בה משפיעה על הסביבה של המוח שלך. כמה אני מרגישה לא טוב בלימודים. לא מגניבה, לחוצה, לא מותאמת, יותר מדי, רגישה מדי, דעתנית מדי, רועשת מדי, שקטה מדי, אינטימית מדי, דורשת מדי. הכל לא מספיק ויותר מדי. מרגישה עיניים לא טובות. וכמובן שזה הנרטיב שאני באה איתו מבית, כמובן, אבל המקום הזה מזין אותו. היום באו שני חברים ממקום אחר ואיך ברגע היה לי כל כך נעים איתן. הרגשתי ראויה לרגע. אהובה לרגע. שאני אדם טוב וטוב שיש אותי. כל כך קל להרגיש שזה פשוט לא משנה אם יש אותי או אין אותי בבצפר, הקיום שלי פשוט לא משנה, ולפעמים הוא משנה לרעה. קשה לי להרגיש שם ראויה, מוערכת, חשובה, ייחודית. אהובה. אני מרגישה הרבה בדידות שם, הרבה ניכור. וכל כך קל לי להתנכר לעצמי כשאני מרגישה שהעיניים שיש עלי הן לא עיניים טובות. זאת הסביבה הזאת, אני לא מבינה איך היא כל כך ככה. ולפעמים אני באחת על אחת עם אנשות מסוימות ואני יכולה להרגיש טוב ואהובה ומוערכת. אבל הרגעים האלה כל כך נדירים. כל כך קשה להזין את עצמי לבד בתחושות כאלה כשאני מקבלת מהסביבה תחושות אחרות. קשה, קשה ליצור ככה, קשה ללמוד ככה, קשה לחיות ככה.
אני ממשיכה במסע של להבין איך להיטיב עם עצמי. איך ליצור לעצמי סביבה חיצונית ופנימית שטוב ונעים ומיטיב לי לחיות בה. בכניסתי לשנה החדשה זה חי בי מאד. איך אני מתעקשת על זה, מתעקשת על לעשות לי טוב, על להפוך את המוח שלי למקום שנעים לחיות בו, את הגוף שלי. גם את הבית שלי, בתכלס. בעיקר את המוח ואת הגוף. אני חושבת בימים אלו שאני מוכנה להוציא הרבה כסף על זה, שזה בעצם הדבר שהכי חשוב לי להוציא עליו כסף. הwell being שלי. שיהיה לי טוב ונעים בגוף ובנפש ובמוח. שזה בעצם הדבר שנמצא לי הכי גבוה בסדר עדיפויות. באמת פתאום זה נראה לי מובן מאליו להוציא עוד כסף על עוד טיפול, אם זה מה שאני צריכה. לא אכפת לי יותר. זאת אומרת, אכפת לי יותר מהכל. אין דבר נכון יותר להוציא עליו כסף ואנרגיה. כסף זה אנרגיה. זמן. זה הדבר שהכי חשוב לי. זה מרגיש אחרת מלפני. זה מרגיש נכון.
ועוד מחשבה- על הרגע עם א שהיא נשברה ובכתה, והתיישבתי איתה שם ונתתי לה לבכות ולדבר. וחשבתי לרגעים אם אני צריכה להגיד משהו מעודד, אבל הרגשתי בפנים שאני צריכה בעיקר לתת לה להרגיש את מה שהיא מרגישה. ולתת לה לגיטימציה להרגיש את זה, ולהזכיר לה להיות איתה בתחושות. לא רציתי להגיד לה שהיא מספיק, או שהיא טובה. הרגשתי שנכון לתת לה להיות איפה שהיא, להחזיק לה את המרחב הזה. וכתבתי לה אחר כך שאני אוהבת אותה ושאני פה, והיא כתבה שהייתי מתוקה ותודה על זה שאפשרתי לה המרחב הזה שבו היא הרגישה שיש מקום לתחושות שלה, ושהיא לא צריכה לברוח הביתה כדי להרגיש. וזה שימח אותי והזכיר לי שוב את התחושה שיש לי לגבי הקיום שלי. ליצור מרחבים שמאפשרים לאנשים להרגיש את מה שהם מרגישים. להיות איפה שהם נמצאים. לפגוש את עצמם. להיות עם עצמם. לפעמים כל מה שצריך זה שמישהו יגיד לנו שמותר, שכאן ועכשיו מותר להיות כל מה שאנחנו עכשיו, פשוט להיות אנחנו, עם כל התחושות. לא צריך שמישהו יגיד מילים חכמות, או יתקף לנו או יאשר לנו את הקיום. לפעמים כל מה שצריך, נראה לי שרוב הזמן מה שצריך, זה שמישהו יהיה איתנו, ולא ירתע, ולא יבהל, ובעצם הנוכחות שלו יתן לנו רשות להיות. אני רוצה ליצור מרחבים שנותנים לאנשים רשות להיות. מזכירים לאנשים את הרשות להיות. מזכירים להם לתת לעצמם את הרשות להיות. זה נשמע כמו שאיפה כל כך גדולה, וגם היא כל כך יכולה להיות בדברים של היומיום, הדברים הקטנים שהם גם הכל.
כמה אנשים אמרו לי על היצירה שלי, שהיא כלום והיא גם הכל. זה מדהים שזה נאמר מקולות שונים. לא חשבתי על זה ככה לפני. אני חושבת שבאמת מה שאני מבקשת הוא הכל וגם הוא כל כך פשוט. אני מרגישה שמאבדת קצת את הכיוון עכשיו. אני לא רוצה לחזור אחורה לקרוא אני עייפה מדי, אבל נראה לי שזו תזכורת מספיק טובה לעתיד לתחושות ולמחשבות שעוברות בי עכשיו.