שדה פרחים

אני רוצה לדחוף לשון במורד גרון.

כל פעם שיש בי קול שאומר, אני רוצה להיות עם מישהי, יחד איתו עולה הקול, את בורחת מלהיות לבד, בורחת מבדידות, את לא יכולה להיות עם מישהי ולהכביד עליה עם הבעיות שלך, את לא יכולה לצפות ממישהי שתגאל אותך מהכאב, מהבדידות.

הקולות האלה נשמעים מאד הגיוניים. מאד לוגיים. זה נכון, אני לא יכולה לצפות שמישהי תציל אותי מעצמי, מהבדידות, מהקשיים. מצד שני, אני חושבת שזו לא הסיבה שאני לבד. אני חושבת שאני מפחדת פחד מוות מלהתקרב שוב. מלתת שיתקרבו. לתת שיראו אותי, לתת למישהי לראות אותי בכל הקשיים שלי, בכל היופי שלי. אני משתינה מפחד. אז הקולות האלה שאומרים את צריכה לעשות עוד עבודה לפני כן, שלא תברחי משום דבר, שתיכנסי לקשר ממקום של אהבה, מקום אמיתי. אני חושבת שהם משקרים לי.

אני לבד כבר שנתיים. אני ממש לבד כבר שנתיים. ממש בודדתי את עצמי כבר שנתיים. כמה זמן אני צריכה לחכות עד שיהיה לי מותר לאהוב שוב? עד שארשה למישהי לאהוב אותי שוב?

כל פעם שאני נהיית בעניין של מישהי זה מהר מאד מרגיש לא בריא, מרגיש חולה, אובססיבי, שאני משליכה עליה מטענים שלא קשורים אליה. אני יכולה לראות את זה יותר. זה גם הפחד. הפחד שהופך אנשים ליותר מבני אדם. הפחד שהופך אותי לקטנה מאד ואפס. הנרטיב הזה מגן עלי. שומר על הלב שלי, גם אם הוא מביא לי הרבה כאב.

יש מישהי שנדלקתי עליה לפני איזה חודש וחצי, היה לנו כמה רגעים של חיבור מתוק ואז קצת התנדפנו. ראיתי אותה שוב השבוע, היא שוב הפכה ליותר בנאדם, שזה טוב, אבל עדיין הייתה בי התרגשות ממנה. היא יפה בקטע אחר ונשים יפות מפחידות אותי, היא גם הולכת להיות במשהו בלימודים שלי שאני רוצה להפיק עוד חודשיים. קולות שמנסים להסוות פחד. אני פוחדת שהיא תדחה אותי. אני פוחדת שהיא תצחק עלי. אני פוחדת שהיא תיגעל ממני. אני פוחדת שהיא תחשוב וואו מה עבר לה בראש ברור שאין שום קשר.

אני נכנסת למקומות מאד קטנים, מסכנים. של רחמים עצמיים. קורבניים. קשה לי מאד להשתמש במילה הזאת, קרבן, היא מאד קשה לי. היא מביכה ומכעיסה אותי, אני לא מוכנה שאף אחד יקרא לי קרבן, עברתי דברים בחיים שלי שמצדיקים את התחושות שאני חשה. אבל אני גם יודעת שאני נכנסת למקומות מאד קטנים ומסכנים שמאד קשה בתוכם. מקומות שגורמים לי להרגיש כמו בנאדם ממש עלוב, מכוער, פתטי, לא יפה, לא ראוי לאהבה. מרגישה שאין לי מה לתת לאף אחת. קשה לי מאד להביט במראה כבר תקופה. קשה לי לראות כמה אני יפה. אני יפיפיה. אני יודעת שזה מה שאנשים רואים לרוב. לא רק בגלל החוץ, גם הפנים. אני מרגישה כל כך מכוערת כבר תקופה, כל כך עלובה, כל כך תת אדם. אני יודעת שהרבה מזה קשור לסביבה החיצונית שמזינה את הנרטיבים האלה, הלימודים שלי הם לא מקום אוהב. הם מקום מנוכר ואינטנסיבי ומציף וזה גורם לאנשים לשמור על עצמם קרובים לעצמם. לשמור את האנרגיה לעצמם. גורם לי. אני לא מצליחה להרגיש אהובה שם. זה מזין את המקומות בתוכי, אני מרגישה מאד לא אהובה, מאד קשה לי לאהוב את עצמי, להרגיש את האהבה כלפיי. זה כואב.

חושבת אולי לשלוח לה הודעה. אפילו אם פשוט for the sport of it. לתרגל את שריר הלנסות להיפתח, להציע, להזמין. אני חושבת על זה שבאופן אובייקטיבי אני בחורה יפיפייה, מקסימה, אדיבה, אינטליגנטית מאד, מעמיקה. על הנייר יש לי דברים להציע ואלה גם דברים שאני בטוחה שהיא רואה. חחח הולכת שוב ללוגוס רק מהצד השני. מנסה לשכנע את עצמי שאני ראויה לאהבה, הנה דברים שראויים לאהבה, אם אני מקסימה ואינטליגנטית אפשר לאהוב אותי. בסדר. קשה לי, בסדר. אם זה מה שיעזור לי לרגע, אפילו שגם זה שקר, כי זו לא הסיבה שאני ראויה לאהבה. אבל אני עדיין לא מצליחה לאהוב אותי ללא תנאי כל הזמן. בתקופה האחרונה אני כמעט ולא מצליחה לאהוב אותי. זה משפט נורא, אלוהים.

טוב, אם לא אנסה אף פעם לא אדע. מקסימום זה יחמיא לה, אה? אולי זה יהיה לי טוב, לנסות לצאת מהקליפה שלי הנוקשה.