למה אני ממשיכה לעשות את זה. אני ממשיכה לחכות להתנצלות. אני ממשיכה לחכות להכרה. ללקיחת אחריות. זה לא מאד קשור אליה, מן הסתם. מי היא כבר. זה קשור אלי, לאמון שלי באנשים, בעולם. באמא שלי. עד מתי אני אמשיך לחכות להתנצלויות שלעולם לא יגיעו. לעולם.
אני צריכה להכיר בעובדה שאמא שלי לעולם לא תתנצל. מה זה משנה להתנצל? לקחת אחריות. מה זה משנה בעצם?
מה אני חושבת שיקרה אם אמא שלי תבוא ותגיד אני מצטערת, אני יודעת מה עשיתי, כמה פגעתי. אני מטפלת בעצמי. מה אני חושבת שיקרה? זה לא ימחק כלום, זה לא ישנה את העבר. אולי אני חושבת שתהיה לי שוב אמא. אני כל כך רוצה שתהיה לי שוב אמא. דמעות חמות יורדות במורד הלחיים שלי. הבטן שלי כואבת. אין אף יד שתנחם אותי.
בגלל זה אני ממשיכה לאחוז בתקווה שהיא תיקח אחריות? כי אז אולי תוכל להיות לנו מערכת יחסים? ברור לי שאם היא לא תשתנה אני לא יכולה להתקרב אליה. ברור לי שאני צריכה להפסיק לצפות שהיא תשתנה, להפסיק לקוות. אני עכשיו מבינה שלהפסיק לקוות שתשתנה אומר להפסיק לקוות שתהיה לי אמא בחיים. להפסיק לקוות שתשתנה אומר להספיד אותה באופן סופי.
אני כל כך מתגעגעת אליה. היום עולים לי זיכרונות ופלשבקים לזמנים שהייתי ילדה והיא אהבה אותי מאד והייתה אמא שלי. הדמעות שורפות לי בגרון עכשיו. פעם הייתה לי אמא. היא הייתה נוראית והיא הייתה מדהימה והיא הייתה אמא שלי. היום אני לא יכולה שלא לראות מי היא, את החולי שלה, את כל הכאב שהיא גרמה וגורמת לי. אני לא יכולה לקבל את הטוב שלה, כי הרע שלה כל כך רע. אני לא מסוגלת להכיל את כל זה עכשיו, אני מרגישה שאם אבין את גודל הדבר אני אתפרק לחתיכות שאי אפשר יהיה לחבר. אם אני ארשה לעצמי להרגיש כמה אני אוהבת אותה אהבת נפש, כמה היא אוהבת אותי אהבת נפש, אני אתרסק, כל הנפש שלי תאבד את עצמה ואני לא יודעת איך אני אחזור משם. להבין שבנאדם שאוהב אותי כל כך, שאני אוהבת כל כך, עשה לי נזק שלא יאמן. העביר אותי מסכת התעללות. אי אפשר לתפוש את זה. אני לא יכולה לזכור את האהבה הזאת, זה קורע אותי. הגרון שלי שורף. השותפות שלי ישנות, אני לא יכולה להתייפח בקול. כואב לי.