שדה פרחים

אני קוראת ספר ופתאום אני מרגישה שבשנה האחרונה ויתרתי לגמרי על התחושה של בית ומשפחה.

כן, אני יוצרת לי בית בדירה שלי, אבל גם החדר הזה יתום ממני.

הבתים של המשפחה שלי, של שני ההורים, חושבת שויתרתי לגמרי על לנסות להרגיש שם בנוח, בבית. על למצוא נחמה. בשנה האחרונה זה התבהר, כמה אני לא מוצאת שם מנוחה. אין לי נחת שם. איך בית בלי נחת? אי אפשר. ואיפה בית אחר? אני לא יודעת. 

הגוף שלי כבד עכשיו, חם. אני קוראת ספר וחם. אני לא צריכה לעשות כלום אז אני לא עושה כלום, אבל אני לא חושבת שאני נחה. אני עייפה, קמתי מהחום והלכתי לישון מאוחר מדי.

זה כל הזמן חוזר לזה, אני לא זוכרת איך להתקיים. מה אני אמורה לעשות, מה אני אמורה לרצות לעשות. אם אני לא אמורה לעשות כלום אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שזה מדרון חלקלק לדיכאון. אני מחזיקה חזק כדי לא להחליק בו אבל אני פוחדת שהחזקה הזאת תיקח אותי אליו. השליטה על החיים שלי. חוסר נחת. אני עייפה. חם לי.