זהו, היה טקס סיום. נגמרה השנה. אני לא מעכלת ודחפתי גם מלא אוכל שעשה אותי עוד יותר אפתית.
היו רגעים מרגשים היום. היה בי רגע שהבנתי איזו הבנה שטלטלה אותי ועכשיו אני לא זוכרת בדיוק.
משהו על זה שכמה בעצם לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי ללב, שבגלל זה לא כל כך קשה לי הסיום שנה הזה. כמה בעצם שמרתי מאד מרחק, כי לא נתפס לי לעבור שוב את הכאב של הפרידות. וכמה עצוב זה, שלא נתתי לעצמי להינגע או לגעת.
אה נזכרתי. זה היה משהו שקשור בשינוי, שנכנסתי למוסד הזה לפני שנתיים ואני לא יכולה לצפות לצאת אותו דבר. חלק מלהיות במקום זה לאפשר לו לשנות אותך. חלק מלפגוש את העולם זה לתת לו לשנות אותך. חלק מלפגוש אנשים זה לתת להם לשנות אותך. ההבנה הזאת מטלטלת אותי. כמה בעצם אני נשמרת שלא יגעו בי, שלא ישנו בי, שלא יקחו לי, שלא יעזבו אותי. כמה זה עצוב. כמה זה עצוב לבוא למקום ולא לתת לו לשנות אותך. אני מרגישה שזו הבנה גדולה, ידיעה גדולה.
אני לא יכולה לצפות שלא להשתנות. ואני לא יכולה להישאר במקום ולא לתת לדברים לגעת בי ולהפוך בי ולהתערבל בי. אני יודעת כמה אני רגישה, אני יודעת כמה בקלות אני מתערבלת ומתערערת ומתבלבלת ומוצפת מוצפת מוצפת כשהכל נוגע בי והכל נכנס בי והכל מתערבב בי. אני לא יודעת איך לשמור על גבולות הגוף והנפש שלי ודברים נכנסים חזק. אני חושבת שזה מה שקרה השנה, מאד נשמרתי, אחרי שנה שעברה שבכל הכל הכל הציף ונכנס והתערבב בי, מאד נשמרתי השנה. השמירה הזאת גבתה הרבה אנרגיות. גבתה מחירים בריאותיים ונפשיים. חתכה לי את התחת. האמת, נראה לי שגם בגלל כל המוות, פתאום להרגיש רגשות יפים נהיה עוד יותר מפחיד, עוד יותר מפחיד לאבד את זה, כי אני יודעת איך אבדן מרגיש. יותר בטוח לא להרגיש, לא לתת שיתקרבו. אלוהים, אין לי מושג איך ללמוד מחדש להתקרב. איך אני אתקרב שוב, איך שוב אתן לאנשים להיכנס לי ללב. אין לי מושג איך לעשות את זה. יש לי תחושה שזה לא משהו שאני צריכה לעשות אקטיבית, אלא לאפשר אותו, כשההזדמנויות נקרות בדרכי. אני גם יודעת ומבינה שזה לא שחור ולבן כמו שאני מתארת פה, שכן היו תנועות במקומות האלה, התקרבויות שנתתי לעצמי להתקרב. השותפות שלי, החברות בחיפה, נ' האהובה שלי שהמשכנו להיפגש באדיקות במהלך השנה.
אני רוצה ללמוד שבטוח להיות ביחד. כמה נלחמתי בלהיות ביחד השנה, כאילו התעקשתי על הלבד. גם כשהביחד דפק על דלתי לרגעים, התעקשתי על הלבד. אני לא רוצה לשפוט את זה, אני לא רוצה לכעוס עלי. עשיתי את הכי טוב שלי. עשיתי את מה שחשבתי שיעשה לי טוב. בתוך הסביבה הזאת שלרגעים היא בלתי אפשרית, פעלתי הכי טוב שלי. אני אוהבת אותי. ואני לומדת לעשות לי טוב.
אני רוצה לאפשר לעצמי לעולם לגעת בי, לאנשים לגעת בי, להיכנס ללב. ולהצליח לשמור על עצמי בתוך זה. זה לא אומר לא להינגע, זה לא אומר לא להיטלטל לעיתים, להתערבב ולהתערבל. אבל להצליח גם להיות איתי בתוך זה, ואם הלכתי ממני אז לחזור אלי, ולדעת שאני יכולה לחזור אלי. ואם הלכתי ממני אז שהמרחקים ילכו ויתקצרו. הלוואי שאלמד שזה לא הכל או כלום כל הזמן. אני לומדת את זה, אני יודעת.
יוצא לי פה פוסט נורא יפה בטעות. פתאום אני חושבת על הבלוג הזה, שעוד חודשיים אני כותבת אותו כבר שנה. איזו עדות יפיפייה לתהליך שאני עוברת, למסע שלי. מתנה גדולה עבורי, ואני חושבת שגם עבור מי שקורא יש כאן מתנות. מזמן לא השתמשתי במילה הזאת והתכוונתי אליה ככה, מתנה.
לסיום אני רוצה ללמוד סבלנות. לזכור שדברים לוקחים זמן ואני לא תמיד מבינה בכל רגע וזה בסדר. זה בסדר גם להתעקש להבין וזה בסדר להיות מתוסכלת כשאני לא מבינה. אני רוצה לזכור שזה בסדר, זה בסדר לא להבין וזה בסדר להיות מתוסכלת. ואנ רוצה לזכור שאולי אני אבין בהמשך, שאולי כרגע אני לא רואה את התמונה הגדולה, אני רואה רק שבריר, וזה לא כי יש תמונה גדולה שאפשר לראות, לפעמים התמונה הגדולה עדיין מפוזרת, עדיין לא בנויה. כל זה בסדר. רוצה ללמוד סבלנות. ועוד רוך אלי. עוד רוך.
יש עכשיו משהו קצת נוקשה. אולי אפתי. אולי שופט, למה את לא נותנת לעולם לגעת בך, לרגש אותך, להיכנס לך ללב. מה עוד יש בחיים חוץ מאהבה וכאב, את לא יכולה להימנע כל הזמן מאהבה כדי להימנע מכאב. אני לא רוצה את הקול השיפוטי הזה. אני עושה את מה שאני צריכה לעשות כדי להגן עלי, כדי לשמור עלי. ואם זה מה שהיה נכון עכשיו אז זה מה שהיה נכון ואין לי מה לומר על זה מילה רעה. מי יודע בכלל איך אני אמורה להיות. מי אמר בכלל שהלב צריך להיות פתוח כל הזמן. איפה חוברת ההפעלה של החיים שאומרת איך אני אמורה להתנהג. זה הרי מגוחך, כי אם הייתה כזאת חוברת הפעלה הייתי מורידה אותה בשירותים. הייתי רואה עוד יותר כמה זה מגוחך. טוב, אולי לא מגוחך, אבל הבנתי. הבנתי, הבנתי. רוך. אולי אפילו לא רוך, אם זה לא מה שאני מרגישה עכשיו, ואני לא ממש מרגישה את זה עכשיו, רק כמיהה לרוך, ועייפות. אולי רק להיות איתי. להיות איתי בחוסר רוך, להיות איתי באפתיות, להיות איתי ברצון שלי לתת לי בוסה ולא להצליח. אני אוהבת אותי גם פה.
איזו שנה עברה, אין מילים לסכם אותה, אי אפשר לסכם אותה, וזה גם לא הרגע לסכם אותה, באמצע הלילה כשאני גמורה וקמה ב5. יאללה. יהיה נחמד לחזור לפוסט הזה מתישהו. סיימתי שנה ב'. אני גאה בעצמי ברמות. אוהבת אותך מתוקה.