הקולות במוח שלי רועשים עכשיו. אני חושבת שהם משקרים לי אבל אני כמה ולא מצליחה להתגבר עליהם.
נכדה גרועה. בת גרועה. אחות גרועה. אדם מתפקד בעולם גרוע.
אני עייפה. השנצ שעשיתי לא היה מספק, אני עייפה.
בירוקרטיות שמקריסות אותי בתוך המוח. דברים שאכלתי שגורמים לי לשלשל ביומיים האחרונים והתחת שלי שורף נורא. גרועה.
יצאתי מהמעלית והטלפון עף לי מהיד וכמעט נפל ברווח של הפיר. ראיתי את המוח שלי צועק עלי, חייכתי קצת. זה הצחיק אותי. אלה הדברים, העדויות להיותי אדם כושל, זה מהדברים הקטנים ביותר וחולש על הכל, כל תחום, כל התרחשות.
זה לא רק עניין של מחשבות משקרות. המתח שזה יוצר אצלי בגוף הוא אמיתי, הוא מוחשי. החזה שלי. חוסר שקט. הראש.
איפה מנוחה. איפה מנוחה.
חשבתי על הסיפור שהתחלתי לכתוב. מחלווה אליו לחץ לעמוד בציפייה מסוימת, לכתוב ספר, שיהיה מעניין, שיהיה חשוב. אני נזכרת בהתחלה, שבעצם אני נהנית. זה כיף לי. מחייה אותי. רוצה להישאר בכיף וביצרתיות.
איפה מנוחה. איפה אני עושה מה שעושה לי נעים.
