מאז שאני ילדה אני חושבת שהיה בי רצון בתהילה
מעולם לא הודיתי בזה בקול בקנה המידה הזה
אבל יש לי צורך שכולם יראו כמה אני טובה
כמה אני מוכשרת, כמה אני חכמה, כמה אני מוצלחת, כמה אני יפה
בסדר גודל של קהלים גדולים
שכולם יראו כמה אני טובה
אני תוהה למה
אולי אם כולם יראו כמה אני טובה אז אני אוכל גם לראות?
הקלישאה הזאת
בור חסר תחתית של אהבה אז צריך את אהבת ההמון, אהבת הקבל
אמנם קיבלתי פה ושם את אהבת ההמון אבל זה תמיד הפתיע אותי כמה שזה לא מזין משהו אמיתי
ההנאה הגדולה שלי מיצירה היא מהיצירה עצמה
היא מהיחסים שלי מולה
ומהיחסים של אחרים מולה
לא השתאות, אלא דיאלוג, השפעה, לראות שזה מהדהד משהו אצל האחר
השפעה זו מילה טריקית כאן
יש לי שאלה שהולכת ומתהווה כבר תקופה
ובימים האחרונים היא הגיעה לכדי ניסוח שמתיישב לי נכון
מה קורה לנו כשמסתכלים עלינו?
אני חושבת שזו שאלה מעניינת לצאת איתה למסע מחקר בסטודיו
אחחח אינסוף מחשבות על העבודה שנה הבאה
מחשבות על הישג, על להראות כמה אני טובה, על לעשות את העבודה הטובה ביותר, אמנות טובה, חשובה, משמעותית
זה מבלבל, כן?
כשהמדיום הוא לעמוד מול קהל, זה מבלבל שלא להיסחף אחר הרצון להיראות הכי טובה
כי יש רצון כן, אמונה אמיתית במדיום הזה
אני הכי חנונית של פרפורמנס, זה ידוע לכל
הדבר שהכי מעניין אותי זה להביט באנשים, יחסים של אנשים, אנשים, אנשים, גוף
אבל זה באופן אינהרנטי מביא איתו כל מה שקשור בפחדים שקשורים ביחסים, בפחדים שקשורים בלהיראות בפני אנשים, ובהתנהגויות הנובעות מכך (דפוסים של ריצוי וכו).
סעמק הלוואי שיכולתי לנהל על זה שיחות אינטליגנטיות עם אנשים, אני משוועת לדון בנושאים האלה
יש לי חברה שאנחנו מדברות תמיד על אמנות ביחד אבל מרגישה צורך בעוד
אולי אני צריכה להתחיל לנסח פוסטים בפייסבוק במקום לכתוב את הדברים האלה בפאקינג כלוב
יש לי הרבה חברים אמנים, פשוט זה גם חלק מהעניין, שאני מרגישה איזו מבוכה לנסח מחשבות לא בשלות מול קהל
אולי אם אגש לזה בענווה ואנסח את זה כפי שזה, תהיות שעוברות לי במוח, זה יקל עלי לעשות את זה
המוח שלי המוח שלי המוח שלי
לא מפסיק לעבוד ולחשוב מחשבות
הלוואי שאפסיק לגנות אותו