שדה פרחים

יש לי כל מיני דברים לכתוב

על שראיתי את האקסית עם הבתזוג החדשה שלה בפעם הראשונה

על שראיתי את הבחורה האלימה שיצאתי איתה לפני כמה חודשים בפעם הראשונה

על זה שהיום לפני שנתיים נפרדנו ועל זה שאני עדיין מרגישה אשמה על הפרידה, עדיין מרגישה חרא בנאדם, עדיין מענישה את עצמי בבדידות, עדיין לא בוטחת בעולם, באנשים

יותר מתמיד לא בוטחת בעולם ובאנשים

על זה שנהגתי הביתה ועברתי נתיב ולא שמתי לב שהיה שם מישהו והוא צפר לי מאד

והגענו יחד לרמזור והייתי בטוחה שהוא יכעס עלי

והוא עשה לי מה נסגר עם היד ועשיתי לו סליחה עם היד והוא עשה לי הכל בסדר

ונהגנו כל אחד לדרכו ובכיתי את נשמתי

הבנה שהייתה לי היום על זה שאין לי מקום לטעות, אין לי מקום לטעויות

וכמה זה קשור לאבא שלי, שאני לא מרגישה שיש לי מקום לטעות מולו

ואיזה נורא לחיות בעולם שאסור לטעות בו

לכתוב על זה שהוא אמר לי לפני שיצאתי מהבית שאני נראית מזעזע והגעתי לאמא שלי והחלפתי שמלה ובכיתי בדרך למסיבה

על הבנה שמתגנבת על התשישות, שתגובת הטראומה שלי היא לפעול על ספידים וזה מה שעשיתי בחודשיים האחרונים וגם בשנתיים האחרונות, כשאין לי פעולות לפעול אני קורסת, קורסת, קמלה, שכמויות האנרגיה שלי נגמרות בשלב מסוים, במיוחד אם אני לא עושה דברים להזין אותי, במיוחד אם זה לא מידתי כמה שאני פועלת, אבל אין לי מושג מה זה מידתי, באמת יש לי כל כך הרבה אנרגיות לפעול, ואז אני נכבית

על כמה אני פוחדת

אני פשוט פוחדת

אני מרגישה שאני צריכה להיות כל הזמן הכי טובה ולעשות את הדברים הכי חשובים ומשמעותיים ולא לבזבז את הזמן ואת עצמי

אבל אין לי כוח לכתוב על זה

אני תשושה

אני פשוט עייפה

יותר משנתיים לא נתתי לאף אחד להתקרב לי ללב

לא הלכתי דרך ביחד

לא הייתי ביחד

חשבתי מה אפשר לעשות כדי לרכך את הלב

אני פוחדת שהוא הופך קשה מדי

אבל אני לא רוצה לעשות לו כלום

לא בא לי לקחת אותו למקומות שהוא לא בהם

ועדיין אני פוחדת עליו

פוחדת עלי

פוחדת כל כך הרבה כל הזמן

וכל האלימות שבתוכי, שעכשיו היא לא מורגשת, כבויה יחד איתי

אני עייפה כל כך עייפה