מחשבה: יש לי את התחושה הזאת של האלימות המכוננת בתאים שלי. אני לא בטוחה בשימוש במילה מכוננת כאן אבל אני חושבת שהוא נכון. מקוננת זאת גם מילה יפה בהקשר הזה, מלשון קן, וגם מלשון קינה.
בכל אופן. האלימות השורפת את התאים שלי. ויש לי תהייה איך לפרוק אותה. עכשיו יש בי כן אמונה, תחושה, ידע שקראתי, שרק טראומה שמשתחררת יכולה באמת לעשות שינוי אנרגטי בגוף ובנפש. אז אני לא בטוחה שלמצוא דרכים לפרוק את האנרגיה הזאת זה מה שיועיל לי. אפילו להפך, אני מרגישה שלפרוק את האנרגיה הזאת או לתעל אותה למקומות אחרים משאיר אותי מותשת. לא יודעת.
פתאום חשבתי, מה זה בכלל אומר לפרוק את האלימות הזאת? לא יודעת.
עכשיו באופן ספציפי אני כל כך עייפה וכבדה שאני לא יכולה לחשוב על עצמי מבטאת שום אלימות. זה חלק מהעניין. העייפות מסווה את האלימות. אבל אולי גם פשוט אני תשושה. לפעמים אני תוהה אם אני כותבת את אותם הדברים יותר מדי בבלוג. עכשיו אני חושבת על זה שזה הבלוג שלי ואני יכולה לכתוב מה שבא לי בו. טוב לזכור את זה. טוב שיש לי את המרחב הזה.
עוד מחשבה:
התכתבתי עם מישהי שאני מחבבת מרחוק והיא כתבה לי שהיא מתחתנת. פתאום הייתה בי תחושה, איזה דבר זה להתחתן. איזו תחושת יציבות זה בטח נותן בחיים. אני כמובן לא מאמינה לזה, אני חושבת שזה אשליה, אבל זאת אשליה שגם אני האמנתי בה לרגעים והיא עושה דברים נעימים. אולי לפעמים גם לא.
יש מצב שא' תתחתן עם הבתזוג שלה. נראה לי שאני נערכת לזה. איכשהו זה לא כזה נורא לי. אתמול חייכתי אליהן כאילו אני לא סובלת מבפנים. באמת היה בי מקום שלא סבל כמו שחשבתי שאסבול. איידונו. איכשהו זה כבר לא היא, זה הרעיון של הכל. זה משהו אחר. זה הקיום הבודד שלי. זה הרחמים העצמיים שלי.
הבחורה הזאת ששלחה לי הודעה, היה נחמד שהיא שלחה. אני מתפתה שלא לנסות לקדם את זה, להציע להיפגש וכו. גם כי אין לי זמן ואין לי כוח לנסוע לטיזנאמו שהיא גרה בו. וגם כי אין לי כוח לקדם, בא לי שיחזרו אחרי. בעיקר אין לי כוח. אין לי כוח