תחושה שבעצם אני מרגישה הרבה אבל הביך אותי לבטא בקול עד עכשיו:
הלוואי שהיו איזה אמא ואבא שהיו מאמצים אותי. לא שום דבר מיני, לא יכולה לחשוב על שום דבר מיני, זה גם מגעיל אותי עכשיו. פשוט חום ואהבה. שירימו אותי מהרצפה ויחבקו וילטפו ויאהבו אותי. אני מרגישה כל כך חלשה, כל כך חסרת כוחות, כל כך לא יכולה לנהל את החיים. לא יודעת לאן לפנות, לאיזה טיפול ואיך למצוא, יש כל כך הרבה. לא יודעת איך לעשות לגוף שלי נעים. הכל מציף ואני מוצפת. ואין לי למי לפנות, אין לי על מי להישען, ממי לבקש עצה. אין לי דמות מבוגרת בחיים שיכולה להכווין אותי. זה לא, כאילו, ממש חשוב? אני מרגישה שזה ממש חשוב. אני מרגישה שאני בת 25 וזה לא מבוגר בכלל, מרגישה הכי קטנה אבר, מרגישה אבודה, אבודה. לא יודעת איך להיות הורה לעצמי עכשיו. לא מבינה גם למה אני כותבת את כל המילים האלה עכשיו בעבודה שמציפות אותי ואני לא יכולה לבכות פה ואני עייפה מלבכות. יש כמה חברות שאני יכולה לפנות אליהן אבל אני מרגישה פודינג מטרד ועול. כל הדברים האלה מתנפחים עכשיו אני רוצה להפסיק לפני שאשאב.
בכל אופן.
היה נחמד אם היו איזה אמא ואבא שהיו מאמצים אותי. פשוט נמצאים איתי, אני לא צריכה הרבה יותר מזה. רק צריכה שלמישהו יהיה אכפת ממני לרגע. שיהיה אמין, שאוכל לסמוך, ואוכל לשחרר. שלא אצטרך להחזיק לבד אותי כל הזמן.
אולי בעצם גם אני צריכה מישהו שיגיד לי שזה בסדר, כל התחושות האלה. שזה בסדר להרגיש ככה. זה לא אומר שמשהו דפוק איתי. זה לא אומר שירדתי מהדרך לריפוי. זה חלק מהדרך, זה חלק מריפוי, גם המקומות הנמוכים האלה. זה בסדר, מותר לי להרגיש ככה, זה לא אומר שויתרתי על עצמי. זה לא אומר שנטשתי את עצמי. זה הגיוני להרגיש ככה, כמו שאני מרגישה. זה יהיה נחמד אם מישהו יגיד לי את זה. אולי אני יכולה לנסות.