חלמתי שמלא נשים יפיפיות רוצות אותי
ואני באיזה במקום עם כל מיני אנשים יפים ומתחילה סוג של אורגיה
מה שכן רוב הגברים היו נראים דוחים כאלה, קצת עבריינים
ואז היה גבר דוחה אחד שצילם את כולם מתמזמזים מתחרמנים בטלפון
אז באתי לקחתי את הטלפון שלו ומחקתי את הצילום, זה היה מן טלפון חצי נוקשה ישן, היו לו מקשים
והוא כעס עלי ממש, סוג של דחף אותי, מן שם עלי את היד והעיף מהר כמה פעמים, כמו נקירות של ציפור
הוא הפחיד אותי גם כי הוא היה עבריין, אבל גם היה בי איזה מקום שוחר צדק שמתעצבן על עוול ולא מבין למה שנצטרך to put up with this shit
זהו
אבל איזה נחמד לחלום שכמה יפיפיות רוצות אותי
כן הייתי חשדניסטית כלפיהן, לא הבנתי למה כל כך בקלות הן ממש היו בעניין שלי, אחת אחרי השנייה וזה הלך וגבר
אבל זה היה בהחלט נחמד וכן קצת התמסרתי לזה
לקראת הסוף התנשקתי עם אחת והיה נעים מאד
--
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל משהו השתנה בזמן האחרון. אולי שילוב של נהייתי עד כדי כך מודעת לרגשות שלי והשתפרתי בלתקשר אותם לסביבה שלי (שהיא לא הוריי), יחד עם להפחית מאד מאד את ההסתמכות הרגשית והחומרית שלי בהם, אבל פתאום זה נראה לי אבסורד שההורים שלי מייצרים מרחבים שבהם לא נוח לי לבוא לדבר איתם. ממש מייצרים באופן אקטיבי (ולא מודע, שזה האבסורד), מרחבים שבהם או שאני פוחדת לדבר איתם כי הם ישפטו אותי, או לא רוצה לדבר איתם כי הם פגעו בי והם לא בטוחים לי. הם מייצרים מרחבים באופן עקבי שלא בטוחים לי. לא לי של פעם הילדה, לי היום המבוגרת. מרחבים שאין בהם עיניים טובות, מרחבים שכעס ואגו שולט בהם, מרחבים של חוסר הקשבה.
אני לא יודעת למה זה כל כך פאקינג מוזר לי עכשיו. אולי כי אני כל כך השתפרתי בלייצר לעצמי את המרחבים האלה? לתת לעצמי את המקומות האלה, של הקשבה, חוסר שיפוטיות, עיניים טובות. אולי בגלל זה?
יש בי גם את המקום שהולך ל, אני מנסה כל כך להיות האדם הזה לאנשים אחרים, איך זה הגיוני שהם לא חותרים לזה גם?
אבל אני גם לא בטוחה שזה נכון. זאת אומרת, אני לא עושה את זה רק בשביל אנשים אחרים, וגם הרבה שם מונע מפחד להכעיס אנשים עדיין. טוב למה אני מורידה לעצמי.
בכל מקרה אני כן חושבת שאולי המפתח הוא בשינוי שנוצר ביחס שלי אלי. זה דבר מוזר להגיד בתוך שבוע מלא כל כך הרבה חרדה ודיבור לא מיטיב לעצמי, כל כך הרבה כעס שאני מפנה כלפי עצמי. זה אולי די מדהים שאני יכולה להגיד את זה בתוך שבוע כזה. כי תוך כדי כל החרא הזה, יש בי גם את המקום שיודע שזה לא מגיע לו. בגלל זה זה נהיה כל כך ברור כשהם מתנהגים בדרך שלא הולכת בקו ישר עם לתת מקום לרגשות, להביט ברוך, לייצר מרחב בטוח להתקיים בו. זה הולך ונהיה כל כך ברור לי שככה *כן* צריך להתנהג, ככה *אני צריכה* שיתנהגו אלי. יותר משזה מעלה בי כעס או כאב, זה מעלה בי עצב, שאני רואה שהבית שגדלתי בו הוא לא מרחב בטוח, וזה הגיוני שלא ארצה להיות בו. באיזשהו מקום היה נוח להישאר במקום של, אין לי משפחה אבל אם הייתי מתאמצת חזק יותר אז הייתה יכולה להיות לי. אם הייתי מנסה חזק יותר אז הייתה יכולה להיות לי.
אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני פוחדת שהלב שלי יהפוך לנוקשה עם ניסיון החיים, והיא אמרה, שאולי הצלחתי לשמור על הלב שלי רך בגלל שהסרתי את עצמי מהבית, שלא הייתי שם. זה גרם לי להבין שלא הייתה לי ברירה אחרת. לא הייתה כזאת אפשרות להישאר, פיזית, רגשית, זה היה חיוני להישרדות שלי לעזוב. זה משנה את הנרטיב, למקום שבו אני חסרת כוח כי לא הייתה לי ברירה, אבל זה כבר לא הופך אותי לאשמה במצב. לבת גרוע, אחות גרועה, נכדה גרועה. זה הופך אותי למישהי שעשתה את מה שהיא צריכה כדי לשרוד ולשמור על עצמה. מישהי שעושה את מה שהיא צריכה לעשות כדי לעשות לה טוב.
עם זה שאני לא סובלת יותר את הדיבור הפנימי הרע אלי, אני לא יכולה לסבול יותר דיבור חיצוני כזה. אז אמא שלי פגעה בי, בכיתי בחדר, על זה שהיא לא יכולה להיות האמא שאני צריכה, לא יכולה לפייס אותי, לרצות שאהיה קרובה. זה בדיוק העניין, אולי עכשיו אני מבינה קצת יותר את הסיפור של תיאוריית ההיקשרות. את זה שהקשר הוא מעל הכל, החיבור חשוב יותר מהכל. ולא חשוב לה החיבור יותר מהכל, חשוב לה יותר האגו שלה. אני אומרת את זה לא עם שפיטה, אלא פשוט כתיאור מצב. יש בי מקום שרוצה להגיד שגם לי חשוב יותר האגו שלי, אבל אני מרגישה שזה לא רק זה. האגו הזה שנוצר בי בריבים האלה, הדווקאיות החזקה שנוצרה בי, אני חושבת שזה מתוך מקום שרוצה להתעקש שיראו אותי. להלחם על חוסר הצדק ושיראו אותי. אני כותבת את זה וכבר יש לי עצבים בגוף. וזה בדיוק העניין, שהורה אמור לראות את הילד. עכשיו אני לא ילדה יותר, יש לי מודעות, אני יכולה לראות שאמא שלי גם נפגעה ממני. אבל אני בוחרת להסיר את עצמי מהמקום הזה מולה כדי לשמור על עצמי, כי היא לא יודעת לבחור את הקשר מעל הכל, היא לא יודעת לבחור בי, היא יודעת רק להישאר בתוך המקום המצומצם והמסכן שלה. אני לא רוצה להישאר יותר בדינמיקה הזאת. אני לא רוצה להישאר יותר במקום הזה. אני בוכה על זה, כי זה עצוב, זה באמת עצוב, יש כאן אבל גדול, אבל הבכי פוסק ואני מצליחה להמשיך הלאה כבר הרבה יותר מהר. משהו משתנה.