נחמדה לי האפשרות להגיד שאני עייפה וללכת לאוהל. לראות שאני צריכה זמן לבד. פעם לא היה לי את זה בכלל, רק מושכת עוד ועוד, עוברת מריגוש לריגוש, חיפוש אחר חיפוש. עכשיו אני רואה שאני עייפה ושלא הייתי לבד כל היום וזה חסר לי. זה נעים. חושבת שמבינה לראשונה את מושג הג'ומו, פיר אוב מיסינג אאוט.
יש בי עדיין איזו קהות כלפי הסיטואציה. אני שמה לב שאני עסוקה הרבה בדברים שלא, שלא נוחים לי, שלא כמו שרציתי, וכו.
קול התופים מפסיק ואנשים צוחקים ומוחאים כפיים. יש בי חלק שמרגיש החמצה שאני לא איתם. חלק שמנסה להגיד לחלק ההוא יאללה יאללה. חלק ששמח לשכב באוהל עייף מאד. חלק שמסתכל על כל הקולות.
בקיצור, יש בי איזו קהות. למרות שגם צחקתי הרבה הרבה היום. עייפות שגרמה לי לאבד את זה מצחוק. אלוהים ישמור הבעלים הבלתי נסבל מדבר במיקרופון. נשמע שקורה שם איזה מופע. אני תוהה אם הייתי צריכה להמשיך ולהתמודד עם העייפות וto suck it up. אבל תכלס לא רציתי. לא קל לקבל החלטה ולדבוק בה.
חשבתי על זה שבאתי לכאן מתוך תקופה ממש מסטריסה בחיים שלי, אז כל הרוגע והטבע לא מתעכלים לי כל כך מהר. אני עוד מנסה להבין איך להירגע. אולי זה לא משהו שאני צריכה להבין אה? חה חה כן.
גם יפה פה. יצא לי להסתכל על העצים רוקדים ברוח וזה הביא דמעות לעיניי. מאד יפה וירוק. אני כמהה לשקט. כרגע מכל הכיוונים רועש, אבל אולי בהמשך אני אחפש שקט. גם להיות עם אנשים בשקט זה משהו שחסר לי. בפנים רועש מאד עדיין. עוד כמה ימים אנחנו הולכת לפסטיבל, סקרנית לראות איך יהיה. שם בטח לא יהיה שקט. אבל יהיו אנשים.