שדה פרחים

לרגע בנסיעת האוטובוס הביתה, בעיר שאני לא מכירה, אני מרגישה את הגרון ער, מרגישה את בסיס הלשון, את חלל הפה. אין לי מילה טובה יותר מערות. אנרגיה מתעוררת וזורמת.

אני צריכה לשון במורד הגרון שלי.

עולה לי דימוי האישה שעושה לי בחילה. משהו של האפלה, של הצללים. אני מכירה את התחושה הזאת מאד והרבה זמן לא הרגשתי אותה. היה לי נעים להיות בלעדיה, ועכשיו שוב היא זוחלת אלי וזה נעים כל כך. הבחילה והחרמנות והכניעה, כמה נעים להיכנע לתחושות האלה. האנרגיה הערה והזורמת, לא זכורה לי תחושה כזאת של אנרגיה זורמת, לרוב היא מרגישה תקועה מאד. אולי אני כבר יותר מיודדת איתה.

תוך כדי הרחם שלי מתפרקת וכואבת מאד, הגב התחתון, הלחות של המרכז, באוזניות פלייליסט שנקרא happy morning. אבל יחד עם הכאב והלחות אני עדיין מרגישה אותה. קשה לתאר אותה, את התחושה הזאת. היא התחילה כשהייתי מאד קטנה, 8, אולי אפילו 7, אלה הזיכרונות הכי מוקדמים שלי. דמות האישה שמנצלת אותי. גועל וחרמנות מעורבבים. חרמנות שאני לא יכולה להכיל, גועל שמגרד לי מתחת לעור. אני מרגישה את זה עכשיו בגרון. אני צריכה לי לשון במורד הגרון שלי. כל שאר הגוף שלי מנוטרל וכואב, רק הלוע שלי ער, חי. מוכן לשימוש.