איכשהו עכשיו אני יודעת שהכל בסדר
כמו שהוא
שאני בדרך כמו שאני
לפגוש את הפסיכולוגית שלי נותן לי פרספקטיבה, גם אם היא לא אומרת שום דבר, אני פשוט זוכרת, אה נכון, אני הולכת בדרך
אני נזכרת איפה הייתי ואיפה אני היום וכמה הלכתי
אני נזכרת למה זה כל כך הגיוני שאני מרגישה כמו שאני מרגישה כרגע
מאד הגיוני האפתיות, וזה לא מתוך מקום שלא הולך בדרך, וזה לא שנדפקתי וזהו אני אהיה ככה לנצח
היום היא דיברה על זה שאני כבר לא כל כך בקצוות של ההורים שלי
דיברנו על התנועה אל ההסתגרות וההתבודדות, תנועה חזקה לשם בשנתיים האחרונות, ואיך עכשיו יש עוד תנועות
שאני אמנם לא יודעת איך לעשות את זה, אין לי מושג איך להיות בקשר, איך לתת למישהו להתקרב אלי, אבל יש כבר יותר כוונה ורצון
ואולי מוכנות להיות עם הפחד, מוכנות להיות איתי עם הניתוק והאפתיות
לפני כמה ימים חשבתי על הדבר הזה שנהיה לי השנה, לשאול את הילדה שבפנים מה שלומה. ופתאום הרגשתי שגם זה איזה ניתוק ויציאה מההווה, שזה גורם לי לא לשים לב לאני שנמצאת פה עכשיו, שרוצה להיות קטנה ונזקקת ונתמכת. שהייתי צריכה לייצא אותה לדמות של ילדה קטנה בתוכי ולדאוג לה. ופתאום היא לא הייתה פה, הילדה, והרגשתי איך זו אני פה, ואיך אני רוצה להיות פה בשביל האני שפה. שגם היא קטנה וזקוקה, גם כשהיא בת 25.
הייתי רוצה לקום מהספה, הייתי רוצה שזה יהיה השלב הבא.
נפתחה בי איזו נקודת אור קלה, רכה. מה אני רוצה לעשות איתה? צריך לעשות איתה משהו כדי לקיים אותה? כדי לא לאבד אותה? אולי זה העניין, הפחד לאבד אותה. צריך לשמור עליה מכל משמר כדי לא לאבד אותה. אע. ותמיד יש משהו שצריך לעשות. הייתי רוצה שזה לא יעבור דרך השכל, אלא דרך הגוף. זה לא שאני בהכרח כל כך רוצה להישאר פה על הספה, אבל המחשבה שאני צריכה לעשות משהו משאירה אותי כאן הרבה זמן.
אני חושבת שהבלוג הזה הוא די מאסטרפיס. הדברים שתיעדתי כאן במסע הנפשי הרוחני שעברתי בשנה האחרונה די מטורפים. הפסיכולוגית שלי דיברה על זה שעכשיו אין לי אדם בחיים שהוא עד למה שאני חווה, אין לי מישהי שאני קרובה אליה ומספרת לה הכל, אף חברה כזאת. אז אמרתי שנכון, אני כותבת לבלוג אבל זה לא אותו דבר. ועדיין, זה יצר פה תיעוד די מטורף של המסע שלי. אני לא חושבת שאני אעשה עם זה משהו, אני גם לא חושבת שאני אשתף בזה אי פעם אנשים, אבל בטח יש מי שנתרם מזה באופן כזה או אחר. בכל אופן, עצם הכתיבה היא משמעותית גם לי. איך אני תמיד חושבת על איך אפשר להפיץ את הדברים שאני לומדת על עצמי. האמת שזו נטייה יפה, הרצון לחלוק את המסע שלי, את התובנות שלי. נראה לי שזה משהו שאני מנסה לעשות עם האמנות שלי, לגעת באמיתות שאני חווה ולחלוק אותן דרך חוויה רגשית וחושית.