אני נזכרת בחלום שחלמתי
יצא שאני מופיעה בשני מופעים באיזה פסטיבל פרפורמנס בעיר, וכמובן שמגיעים כל האנשים שאני מכירה
אני זוכרת רק מופע אחד, שהייתי דמות שונה משאר הדמויות ומבודדת מהם, ומדי פעם יצרתי איתם אינטראקציה. זה היה בחלל ממש חשוך שנראה קצת כמו כיתה, עם דלת חלון גדולה של מרפסת עם מעבר לחלל אחר בחוץ. לקראת סוף המופע הייתי צריכה להתחרפן ממש או שאולי בחרתי להתחרפן כי זה הרגיש נכון לרגע המופעי. בכל מקרה הלכתי ממש לקצה שם. זה הרגיש טוב ונכון. אחרי המופע הייתי מותשת רגשית ופיזית ומיד מיד אחרי כל האנשים ישבו במעגל ודיברו, הקהל המופיעים וכו, ואני לא, הייתי בצד ועוד הסדרתי נשימה. אחר כך כשאנשים התפזרו, אף אחד לא ממש פנה אלי ואמר לי על מה שעשיתי, לא נתנו ביקורת ולא החמיאו. רק בנאדם אחד אולי. כל הזמן הזה ידעתי שהמנהלת מהלימודים שלי נמצאת בקהל ומאד חיכיתי לתגובה ממנה. היא לא הגיעה. בשלב מסוים היא הייתה ליד קיר עם עוד בנאדם, ואז מופיע אחר בא אלי והיא חיבקה והחמיאה, וגם אני עמדתי שם, אבל התנתקתי ממש מהסיטואציה, לא הקשבתי למה שהיא מדברת איתו. בשלב מסוים הבנתי שהיא מתחילה לדבר עלי, ואני לא זוכרת בדיוק מה אמרה, משהו בטון של זה יותר מדי מה שעשיתי אני חושבת. אבל ידעתי כבר שזה מה שהיא תגיד, כל הזמן הזה ידעתי שזה מה שהיא תגיד, ואז היא אמרה את זה. היא גם אמרה על זה שאחרי המופע כולם ישבו לדבר ולעבד ורק אני לא באתי וישבתי בצד. לא הצלחתי כל כך להגן על עצמי שם, אבל חשבתי, מזתומרת הרגע סיימתי להופיע, היה לי קשה, הייתי צריכה להיות לבד, לא מוקפת באנשים.
איף. איף. קשה לי איתה ממש. אני ברגע של להבין אם לקחת את השיעור איתה שנה הבאה או לא. בתכלס אני מרגישה שהאנרגיה שלה נורא קשה, לא רכה ולא עדינה, יש שם נוקשות גדולה, ואני לא רוצה את זה חלק מהלוז שלי. בכלל בסוף שנה שעברה היא הביאה לי את הסעיף ברמות באיזה שיעור. קצת מעוררת בי בחילה עכשיו. אבל זה גם אחד השיעורים הכי וואו וממש קשה לי עם הפומו וגם אם המחשבה שאולי אני אקבל מזה דברים חשובים. ואולי אני צריכה to toughen up. אבל אני לא רוצה טו טופן אפ. אני רוצה לאט ובעדינות. טוב. באמת היה לא נעים שם בחלום הזה.
התעוררתי באמצע הלילה והייתי כמה זמן בטלפון ועכשיו כשהתעוררתי אני נורא עייפה. אע. מה נעשה היום? איידונו. אולי אשב למדיטציה עכשיו. אולי אסמס לזוג ההוא.