גם אם אלף אנשים יגידו לי שאני בנאדם טוב, זה לא ישנה לי הרבה.
אולי לעשר דקות. תלוי ביום.
אולי אם אמא שלי תגיד לי את זה. אני יכולה לבוא אליה ולשאול אותה אם היא חושבת שאני בנאדם טוב. העצוב הוא שהדעה שלה כבר לא חשובה לי. העצוב הוא שאני כבר לא רוצה לעשות את זה, את המחווה הזאת של קרבה, להציע לה להיות פגיעה איתי. העצוב הוא שלמרות שהדעה שלה כבר פחות חשובה לי, הכתם על הנפש שלי כל כך עמוק וכהה, כל כך בתוך הנימים. אני לא יודעת איך לנקות אותו. רוב הזמן אני מרגישה כמו אדם חרא.
אולי אם האקסית שלי תגיד לי שאני אדם טוב. זה גם לא ישנה כל כך. אולי משהו. אולי גם אם אמא שלי תגיד זה ישנה משהו. לא יודעת.
כמה אפשר לדבר על זה? להתעסק בזה? להסתכל על זה? אני מסתכלת על זה באמת? אני לא יודעת. כמה אפשר?
מה יגרום לזה להפסיק? להשתפר? אני לא יודעת.
אולי להתרכז בדברים אחרים, להתרכז בדברים הטובים. בלהפוך להיות חברה טובה של עצמי. להתרכז בדברים טובים שאני עושה לעצמי, בלגרום לעצמי להרגיש טוב. להגביר את האור, לא להלחם בחושך עם חושך. עלה לי גם לראות את התחושות הטובות שאני גורמת לאנשים אחרים אבל זה שוב מבט חיצוני.
טוב מחניק למות פה בשירותים אני הולכת. למה אי אפשר להיות בכלוב בפרהסיה.