שדה פרחים

זה מעניין

למרות שאני שונאת אותה, ברגע שאבא שלי אמר שאבא של אשתו על הפנים ישר הצעתי לבוא להיות איתה ולעזור עם הבנות. פתאום הייתה בי איזו אמפתיה. זה לא מפתיע אותי שאני אדם אמפתי, אבל המהירות שבה חשתי איזה חום כלפיה והצעתי לבוא הפתיעה אותי. במיוחד אחרי הפעם האחרונה שהבנתי שאני רוצה להפחית את השהות שלי שם.

מתברר שאבא שלה שתיין, הלך לו הכבד. זה הפתיע אותי. כנראה בגלל שאני לא יודעת שום דבר על המשפחה שלה, יש תרבות ממש חזקה של לא לדבר על שום דבר. פתאום זה גם גורם לי לגלות איזו אמפתיה. באמת תהיתי מה קרה לה שהיא בנאדם כל כך דפוק, כאילו who the hell are your parents אם את יצאת ככה. גורם לי לחשוב על הקבוצת תמיכה שהלכתי בה שהיו שם גם אנשים עם הורים אלכוהוליסטים, על השיט שהם סיפרו ועל החיים שהם עברו. אין לי מושג מה היא עברה. טוב ככה זה בחברה החרדית, הם לא מדברים על שום דבר.

קשה לי למצוא מקום בלב שלי לסלוח לה או להתחבר אליה שוב. לא רואה את זה קורה. במיוחד כשכל מפגש איתה מעורר בי כל כך הרבה טריגרים, וכל משפט שני שלה לאחיות הקטנות שלי מעורר בי כל כך הרבה טריגרים. אני לא אסלח לה על מה שהיא עושה להן, היא עושה להן נזק רציני. ברור שכל הורה עושה, אבל היא דפוקה ברמה אחרת. וזה מעורר בי כל כך הרבה רגשות אשמה שאני לא שם ולא מצליחה להיות איתן ולא יכולה לעשות שום דבר כדי להציל אותן ממנה. רק להתפלל שבסוף הן יהיו בסדר. כמו שבסוף אני בסדר, למרות האמא הדפוקה שלי.

לא יודעת. כל הדבר הזה עושה אותי עצובה. כל הדבר הזה שנקרא משפחה עושה אותי עצובה. אני רוצה משפחה חדשה.

ובכל זאת, היה משהו נעים במהירות שבה הייתי מוכנה להתגייס לעזור לה עכשיו. למרות שאני שונאת אותה, כנראה שהיא עדיין משפחה, אפילו שהתחלתי לקוות שהם יתגרשו. ובסוף יש לי מחויבות מסוימת כלפי המשפחה שלי.

במיוחד במצבי חירום, שם אני זורחת. כמה היא התפלאה ממני אחרי השבעה של סבא שלי, כמה שהייתי שם. רוב הזמן אני בטוחה שהיא שונאת אותי, שהיא חושבת עלי דברים ממש נוראיים. אולי חלק מזה זה השלכה שלי. הנה עכשיו אני מרגישה שאני רוצה לבכות ואני עוצרת את זה כי אני בשירותים בעבודה וצריכה לחזור לחפוף מישהי. באסה שהדמעות נעצרות. אני חושבת שהיו לי הרבה תקווה אליה. דמות אימהית שיכולה להיות מיטיבה. והיא הייתה, כשהייתי נערה היינו כל כך קרובות. הנה הדמעות באות. אבל עכשיו אני לא רוצה לראות בה אדם שיכול להיות קרוב אלי, היא מסוכנת בעיניי. היא לא בטוחה לי.

טוב. תכננתי מחר לנסוע הביתה שלי אחרי העבודה אבל אני אבוא אליהם ואעזור לבנות סוכה עם הבנות. נראה לי שזה יהיה נחמד. לבנות סוכה זה אחד מזיכרונות הילדות הכי שמחים שלי. ומיד אחר כך יש לי פגישה עם הפסיכולוגית אז יהיה בסדר. אני הולכת לפגוש אותה במציאות אחרי שלא פגשתי שנה, היינו רק בזום. מלחיץ/מרגש קצת.