אני לא יודעת בעצם אם אני רוצה לדבר איתה היום. פתאום הרגשתי שאין מקום בשבילנו בלוז שלה, ואז קצת נפגעתי, או עומדת להיפגע, אבל בעצם אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר איתה. יש בי קול שקצת רוצה שהיא תגיד שהיא לא רוצה לדבר, מה זה אומר? שאני בעצם לא רוצה?
כאילו אני רוצה ולא רוצה. זה פשוט כל כך כבד כל השיחות שלנו איכשהו נהיו כל כך כבדות. והכל היה לי בסדר עד אתמול, ואתמול זה נהיה קשה.
הנה היא ענתה שברור שהיא רוצה לדבר. כאילו ברור שגם אני רוצה, אני רוצה לדבר איתה. פשוט זה גם כבד לי אולי וקרוב לי אולי ואני צריכה הפוגה. זה מפחיד לרצות להצטרך הפוגה. אני לא בטוחה אם יש לי בקשה לבקש לקראת השיחה היום. פתאום זה נהיה רשמי, ופתאום זה נהיה ממש חלק מהשגרה מאז שהיא טסה, שזה כבר שבוע ויומיים ומרגיש כמו שנה שהיא שם בשעות הפוכות ממני. זאת השגרה, כל לילה אנחנו מדברות, אני לא עושה דברים אחרים בלילות, רק מדברת איתה. אני רוצה להגיד לה שאולי מחר לא נדבר כי אני יוצאת עם אחי, או משהו. או שהיום לא נדבר. לא יודעת. זה יהיה נורא אם לא נדבר יום? לבדוק את זה פשוט בשביל הספורט?
ברור לי שיש גם סיבה לזה שאני לא רוצה לדבר היום, השיחה אתמול הייתה קשה והיא אמרה שהיא מרגישה לא נראית. היא אמרה שהיא לא יודעת אם זה פשוט התחושה שלה שהיא מביאה, שהיא מקטינה את הצרכים שלה ומבטלת אותה, ואז כואבת את זה שאין להם ביטוי. אבל אותי זה ישר שולח למקום שאני אנוכית ואשמה על זה שלא ראיתי אותה מספיק, וזה מקום ממש לא טוב ונעים. וגם משאיר אותי בתוך עצמי ולא משאיר לי פתח אליה. ועכשיו אני קצת מרגישה מתגוננת, שאני רוצה להישאר בתוך עצמי. אני מרגישה תגובתית. תגובתית. היא רוצה לדבר אז נדבר, סבבה, אני לא צריכה להחליט אם אני רוצה או לא. לא צריכה להכריע. נדמה לי שזה מקום שנוח לי להיות בו, שלא צריכה להכריע.
בכל אופן. הייתה לה עכשיו פגישה עם הפסיכולוגית שהייתה ממש טובה אז נשמע מה יש לה להגיד. כאילו בכלל שמתי לב עכשיו שאני אומרת לעצמי, טוב בוא נראה מה יש לה להגיד ואז אני אדע איך להגיב. אני לא יודעת מה אני מרגישה.
שאלתי אם היא רוצה לדבר עוד שעתיים ככה שתהיה לנו שעה לדבר, היא אמרה שזה נשמע מעט ואם אני יכולה עוד שעה או שעה וחצי. ופתאום הרגשתי שזה סוגר עלי שהכל סוגר עלי ואני צריכה להדוף. כתבתי לה שאני מרגישה שאני צריכה רגע לעצמי כי היה יום ארוך, ושאני אנסה להתכוונן ואכתוב לה כשאתפנה. סך הכל מקור לגאווה. אבל אין לי מושג מה יהיה כשנדבר, אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני מרגישה קצת מנותקת. ומרגישה אשמה על זה שאני מנותקת בגלל שהיא ממש חשפה את עצמה אתמול באופן שהיא לא ממש עשתה עד עכשיו, ולא הייתי רוצה שתרגיש שבגלל זה אני מנותקת.
אני חושבת על הקול של הפסיכולוגית שלי, שאומרת שאני לא חייבת להחליט איך להיות או מה להגיד, ואני יכולה לראות פשוט באותו רגע איך אני מרגישה. אני מנסה לסמוך על עצמי שאני יודע להתנהל בעולם ובמערכות יחסים. לא להתנהל אפילו. להיות. שאני יודעת להיות עם עצמי באומץ ולפגוש אחרות באומץ עם העצמי הזה שהוא אני. וזה בסדר לא לדעת. וזה בסדר שלא יהיו לי את התשובות הנכונות. ומותר לי לדעת מה נכון ואיך נכון להיות. מותר לי להמשיך להרגיש שיש איזה נכון שאני אמור להיות בו. כל כך יותר קל לי להיות במצב מנותק מאשר להרגיש את החרדה העצומה הזאת שהיא הולכת לשנוא את אותי. כל כך הרבה יותר קל לי להיות עכשיו מנותקת, ובכל זאת, מרגישה חרדה בגרון רוצה לעלות. דוחפת אותה למטה.
בכלל סביר שאני אראה את הפנים שלה המתוקות וזה יעשה לי נעים. אבל עכשיו כל הודעה מכבידה לי על הלב כל כך.