עד לא מזמן הייתי בודקת עם עצמי מדי פעם, אם היינו מפסיקות לדבר עכשיו האם הייתי בסדר? ככה לוודא שאני לא תלויה ויכולה לשרוד את זה.
לפני כמה ימים היא אמרה שהיא הבינה שלפני שהיא טסה קרו דברים שגרמו לנו ממש להתקרב ופתאום ה attachment נהיה חזק. שאני חשובה לה בצורה אחרת, עמוקה יותר.
והנה היום הבנתי את זה גם. שהיא חשובה לי יותר ממקודם, שהמחויבות שלי אליה אחרת.
וחשבתי על זה שאם נפסיק לדבר עכשיו זה לא יהיה בסדר וזה ישפיע עלי. אני לא אוכל פשוט להמשיך.
היא מרוחקת ממש. ממש ממש.
אני מנסה לזכור שכמו שביקשתי ממנה לסמוך עלי, שאני אתרחק ואני אחזור, שאני צריכה לסמוך עליה, שהיא תתרחק והיא תחזור אלי. אני מנסה לסמוך עליה, שהיא תתרחק והיא תחזור אלי.
אין לי מושג מה עובר עליה וזה קשה לי. אין לי ממש מושג גם מה עובר עלי. אני מניח שאני בעיקר צופה פגיעה, מניחה שעשיתי משהו לא בסדר, שהיא כועסת עלי או פגועה ממני. עכשיו פתאום כשנכנסתי הביתה קלטתי שזה מה שאני מרגישה, תחושות סמויות או מוקדמות של אשמה. אבל מה כבר עשיתי לא בסדר? לא חושבת שמשהו. הייתי מרוחקת, הייתי נאמנה לעצמי ולא דחקתי בעצמי. אני לא זוכרת אפילו למה, מה קרה. אולי כל הסיפור שהיא בכתה וכאלה והרגישה שאני לא רואה אותה שלח אותי לשם, למרות שהיא הבהירה לי אתמול שזה היה בעיקר שלה, שהיא באה עם המקום הזה של להרגיש שלא רואים אותה. וגם אני באה עם המקום הזה שפוחד שכועסים עליו. אני לא יודעת מה היא מרגישה עכשיו, אין לי מושג. מניחה שפשוט נדבר ונראה.
אני מנסה להיות עם אורך רוח מסוים. נשימה. לא יודעת. אין לי מילות סיכום. זה קשה אבל מנסה להיות עם זה. להיות איתי. להיות איתה? איך עושים את כל הביחד הזה לעזאזל. אפשר גם בזה להתייחס לעצמי כסטודנטית? שאני בתהליך למידה, שאין לי את התשובות.