שדה פרחים

וואו כמה מהר אני נכנסת למצב מתגונן ותוקפני

חלק מהעניין של להיות בנאדם של מילים הוא שאני יודעת גם להשתמש בהם נגד אנשים גם אם הם לא שמים לב

אולי זה חלק מהדמוניזציה שאני עושה לעצמי

בסך הכל לא היה פה משהו גדול מדי

היו לנו תוכניות להיום, ביטלתי אותם כי אני לא יכולה לעשות כשאני חולה, ונעלבתי כשהיא לא העלתה מעצמה מתי ניפגש. פשוט התבאסתי. ועדיין לא עשיתי משהו שיגרום לה להרגיש רע, זה פשוט בא לה כבד ואינטנס, זה גם ככה יותר כשמדברות על הדברים האלה בוואצאפ.

התבאסתי ולא אמרתי לה משהו קשה או נורא או עשיתי איזו מניפולציה. השתדלתי לתקשר. אמרתי לה שהתבאסתי, העליתי את הנושא שהפריע לי ולא עשיתי עונש שתיקה בציפייה שהיא תעלה את הנושא ובינתיים התבשלתי בבאסה בתוך עצמי. לא תקפתי אותה.

אני קוראת שוב את ההודעות, אולי כאילו זה שביטלנו את התוכניות הספציפיות להיום לא אמר מבחינתי שלא ניפגש. בכללי עלה עניין הלהיפגש כעניין, כי הלוז שלי מאד קבוע ולא גמיש ואני אוהבת לתכנן מראש כדי לדעת מה קורה איתי במהלך השבוע, והיא מעדיפה להרגיש באותו יום או יום לפני ולקבוע בספונטניות. אבל זה יותר מורכב ספונטניות, כי אנחנו גרות במרחק של שעה וחצי נסיעה בתחבצ אחת מהשנייה, ולי אין הרבה מקום לספונטניות בחיים כרגע. יש תקופות שאני לא משאירה כמעט ערבים פנויים, אם אנחנו לא נקבע אז לא יהיה לי מתי להיפגש איתך כי אני כל הזמן עושה דברים. או שפשוט אני אשאר באיזה לוט בערפל ולא אדע מתי את רוצה להיפגש אז פשוט אשאיר את כל הזמנים פתוחים ואחכה לך, שזאת לא אופציה שאני מוכנה לה. גם לא רוצה פשוט לקבוע דברים ולא להשאיר לך מקום.

זה כמו כשהיא חזרה מחול אחרי שבועיים במלחמה, כשאחת הסיבות המרכזיות שהיא חזרה זה בשביל להיות איתי, והיינו ביחד בסופש שהיא חזרה ואז זהו היא לא ממש השאירה לנו זמן פנוי חוץ מזה ונפגשה עם חברים כל יום. טוב הלכתי לקרוא הודעות מהשבוע הראשון ההוא כדי לנסות למקם איפה הייתי רגשית מול הלהיפגש. זה הרגיש מטומטם.

אני פשוט מרגישה שאני רוצה לזרוק את כל הכלים עכשיו. אולי זה טוב לבטא בכתב את כל מה שאני מרגישה. יש בי קול שאומר לא רוצה להיפגש לא צריך. אם אני לא הייתי מדברת על מתי ניפגש היא בכלל הייתה אומרת משהו? מתי? ולמה היא לא רוצה לבוא לדאוג לי כשאני חולה? היא יודעת שאני מרגישה חרא, אז או שאת לא רוצה להיות ליד אנשים חולים ויאללה, או שכאילו מה? למה את לא רוצה לבוא להיות איתי?

באמת איך היא מצפה שניפגש? אם אני לא מתכננת לנו את הימים שניפגש בהם, מתי היא מצפה שניפגש? כן אני גם עצבנית. מותר לי להיות עצבנית. בא לי לזרוק את הכלים ולא רוצה להיפגש לא צריך. אין לי ספונטני, זה החיים שלי עכשיו, אין ספונטני. איך ספונטני אם את צריכה לנסוע שעה וחצי ב3 דברים שונים כדי לראות אותי?

אז אולי פשוט ניפגש פחות, זה גם אופציה. אבל לא מבינה למה אני צריכה להיות זאת שמעלה את זה. שאני שואלת אם את לא רוצה להיפגש כשאני חולה, ואז את עונה איזו תשובה מוזרה שלא עונה בכלל על השאלה, ומצפה שנחזור לנושא אבל זה לא קורה, אז למה את לא מחזירה את הנושא? אני לא מבינה, את לא רוצה לפגוש אותי?

אני חולה ואין לי כוח לחרא הזה. אין לי כוח להיות פגיעה או משהו. אין לי כוח שאני יודעת שהיא צריכה שאני אוהב אותה עכשיו והיא לא תבטא את זה. אני יודעת שקשה לה אבל מותר לי שלא יהיה לי כוח. מותר לי להתבאס ולהעלב ושהתגובה הרגשית שלי לזה תהיה כעס. היא ביקשה שנדבר בטלפון, ואז אמרה אולי בקרוב כי זה כבד עליה. היא גם אמרה שהיא לא מבינה את האנרגיה של השיחה ושנשמע לה שאני כועסת עליה. אמרתי שאני לא ושאנחנו פשוט לא מבינות אחת את השנייה בנושא הזה. אבל בעצם אני כן וזה לא סותר. זה פשוט לא משהו שצריך לבוא עליה נראה לי, שאני מתעצבנת. עכשיו אני מחכה שהיא תסיים משהו בעבודה כדי שתתקשר אלי. אולי אני רוצה לישון תכף כי אני חולה וגמורה. אין כוח.