שלהיות איתי בזוגיות אומר להסכים להרגיש את הכל. להרגיש את כל מה שעולה. להרגיש את הכאב שקבור בפנים עמוק, וגם להרגיש את היופי האינסופי. יש לי תחושה כזאת שאי אפשר לבוא איתי במגע עמוק ואינטימי בלי שזה יפגיש אותך עם העומקים של עצמך. אם כל השנים האלה חשבתי שזו הכמיהה שלי, אם חשבתי שזה מה שאני מנסה לעשות, באמנות ובחיים שלי, שאני צריכה לחתור לשם, להבין איך לעשות את זה, יש לי תחושה שאני עושה את זה לבד. זה נעשה דרכי. כי אני כל כך אני וכל כך עם עצמי ועם מה שאני מרגישה, וכל כך נותנת לדברים מקום, ולומדת עוד ועוד איך לתת מקום, איך להביא עוד את עצמי, ועוד את עצמי, איך להרחיב, להתרחב, לעשות לי מקום. אני חושבת שלהיות עדה לזה מחייב אותך להיות גם בזה. וזה פאקינג מטלטל, במיוחד אם לא רגילות לזה. במיוחד אם הדברים קבורים כל כך עמוק. אני חושבת שלהיות איתי מחייב להסכים להיות עם כל מה שיש. זה אומר גם להסכים להרגיש הרבה מאד כאב.
אין ספק שחלק מהלימוד שלי הוא גם להסכים להרגיש הרבה מאד שמחה ויופי וטוב. אין ספק שזה משהו שאני עוד בחיתולים שלו, לפחות לעומת להרגיש את הכאב. אני כבר כל כך טוב בלהרגיש את הכאב והעצב, להיות איתם, לעבור דרכם. להיות איתם ביחד עם פרטנרית או אנשים אחרים זה עדיין קשה נורא ויש דברים שאני עוד לא מצליחה שם. אבל להסכים לראות את הטוב, את התקווה, וואו זה קשה לי.
קצת שברתי את הבתזוג שלי. היא לא רגילה לבכות ככה והיא בטח שלא רגילה לבכות ככה ליד מישהי. היא בכתה והחזיקה והפסיקה ובכתה והחזיקה. בשקט בכתה. ואז ברגע אחד אני שחררתי ובכיתי בכזה קול וקינחתי את האף בכזה קול והיא אמרה לי אני כל כך מקנאה בך שאת מצליחה לקנח את האף ככה. היא מושכת אותו ומושכת פנימה. ואני כל הזמן יש לי תחושה כזאת שטוב להוציא, וטוב שהיא מרגישה את הכאב הזה, אבל היא לא כמוני. חוץ מזה שאסור לדחוק באנשים להרגיש מעבר ליכולת שלהם. אני משתדלת שלא לדחוק בעצמי להרגיש מעבר ליכולת שלי, וחשוב שאני לא אעשה את זה לה. אני לא באמת יודעת מה טוב לה. אני יכולה להיות שם ולייצר לה מרחב שיאפשר לה להרגיש, אבל אני לא יכולה לגרום לה להרגיש. מי אני, אין לי מושג מה יהיה לה טוב. כן יש לי תחושה כזאת שלהרגיש ולהביע רגשות זה טוב וחשוב ומועיל, אבל מה אני יודעת מה נכון לה לתהליכים שלה.
ואולי זה שוב העניין הזה ששוב ושוב עולה, הניסיון שלי לגרום לדברים לקרות, כל הזמן התחושה שאני צריכה לגרום לדברים לקרות. אם אני לא אגרום להם לקרות הם לא יקרו והעולם יקרוס. אולי לסמוך עליה שהיא תרגיש את מה שהיא צריכה להרגיש והיא תצליח לעבור את זה. פשוט להיות פה.
וגם בשבילי, לסמוך עלי שאני ארגיש את מה שאני צריכה להרגיש ושאני אהיה פה, וגם שהיא תהיה פה.
אני כל כך עייפה. שוב ישנתי חמש שעות לפני העבודה ועכשיו אני לא מצליחה לעבוד על הגשות למחר. לא בא לי להכין, מה כבר יקרה אה. אין לי כוח, אין לי כוח. כמה קל לי להרגיש רע בשביל עצמי ולרחם עלי. אני חושבת שהרבה מהזמן אני מאד בתודעת קרבן. מעניין מה הפסיכולוגית שלי תחשוב על זה.
