אני חושבת שחלק גדול מהסיפור שלי הוא הרמת חומות, רצון שמישהו יראה ויושיט יד מעבר אליהן, ויוציא אותי משם. או ישהה איתי שם.
והסיפור עכשיו הוא שאני באמת התעייפתי. באמת אין לי כוח. אין לי כוח למצוא מילים להסביר לה את מה שאני מרגישה. אין לי כוח לנסות לקרב אותה. אני אפילו לא מרימה חומות כדי שתפרוץ אותן עכשיו, אני ליטרלי התעייפתי.
אבל היא כתבה לי שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר ומה קורה, ואם אני רוצה לדבר היא פה, ושזה עושה לה חרדה. אמרתי לה שאני צריכה זמן. שזה נכון. אבל אני גם פשוט עייפה. עייפה מלהיות השוטר הרע סלש האמא הסובייטית שלה. עייפה מלנסות לקרב אותה אלי. עייפה מלהרגיש לבד בזוגיות הזאת ואז להצטרך להסביר לה איך היא מתנהגת כמו אדם רווק. עייפה.
אבל עכשיו כשהיא שמה לב ושאלה, האינסטינקט שבי הוא לנסות להאחז בזה. רגע, אולי אני כן צריכה יד מלטפת, או גילוי של חום, חיבוק. לא שאני אקבל משום מזה פיזית, אני לא יודעת בכלל מתי אני אראה אותה פעם הבאה, ואני התעייפתי מלעשות מאמצים לעשות שניפגש. אבל עדיין. זה גורם לי להתרכך וגורם לי לרצות לגשת אליה, לנסות להישען. למרות שאני לא יודעת אם יש על מי להישען שם. אני עצובה ועייפה.