רציתי לומר שאני פחדנית מדי להיפרד
אבל זה לא נכון, אני פשוט לא רוצה להיפרד
החומות שלי עולות ויורדות כמו יויו
אני מרגישה חסרת אונים, אבודה, שאני לא יודעת מה לעשות
אני לא יודעת
אין לי את הכלים הראויים, ניסיתי בכל הדרכים שאני יודעת ומכירה
לא יודעת איך לגרום לה להרגיש טוב, לא יודעת איך לגרום לי להרגיש טוב
ואני לא מרגישה טוב
אני לא יודעת אם שתי נשים עם התקשרות לא מאורגנת יכולות לייצר משהו טוב ביחד
הבוקר משהו התרכך בי לקראתה, איזה געגוע
משהו קטן ועדין שצריך יחס עדין, שצריך שיראו אותו בעדינות, אין לה את זה
אין לה להתקרב אלי לאט ובעדינות כשאני סגורה, אין לה להיות איתי שם ולא ללכת ולהשאיר אותי לבד, אין לה את זה
אולי גם לי אין את זה. כלפיי, כלפיה
אמרתי לפסיכולוגית שלי שהייתי מתה להיות במקום הזה שמפסיק לתהות כל הזמן אם אנחנו צריכות להיפרד, שהייתי מתה פשוט להיות במקום שמקבל החלטה שזהו, אנחנו ביחד
והיא אמרה שזה מתחיל להגיע לאזורים שקשורים אלי, שזה נכון גם לגביי, שעדיין לא קיבלתי החלטה חד משמעית להיות איתי
זה נכון. אין משפט נכון מזה.
מעניין איך זה היה נראה, פשוט לקבל את ההחלטה הזאת. להיות איתי. להיות איתה. האינסטינקט שלי הולך ל-נלחמים לא משנה מה, ואז מיד ל - כל כך אין לי כוח להלחם יותר. אין לי כוח. אין לי כוחות. אין לי כוחות להלחם שיראו אותי, לעשות שיהיה לי מקום, להתנגד לביקורת. אין לי. אולי יש דרך אחרת אז, להתקיים בעולם. אני לא יודעת מה היא.
אני כל הזמן מתגוננת, כל הזמן מרגישה תחת מתקפה ואני תוקפת חזרה. תוקפת.
עכשיו מרגיש לי שאני לא רוצה להיות ליד אף בנאדם, הכל מרגיש לי כמו ביקורת עכשיו, אנשים מרגישים לי כמו דבר שצריך להתגונן מפניו. מרגישה שאין לי מקום בעולם שאני יכולה פשוט להיות אני בלי לחטוף על זה. הבת זוג שלי בטח לא כזאת. לא כרגע.
נמאס לי להלחם בהכל כל הזמן, אבל אני לא מכירה דרך אופרציה אחרת. אין לי מערכת הפעלה אחרת, זאת מערכת ההפעלה היחידה.