משהו בהחלט מעניין קרה. אני לא ממש יודעת להסביר אותו, אבל נראה שהפסיכולוגית שלי הבינה את זה.
התחושה היא ששברתי את מאמי. היא באה אלי בשישי אחהצ, אחרי שאני כמה ימים עם חומות גבוהות, לא מצליחה להוריד אותן, מאד סובלת. גם לאורך השישי היה סבל וקשה וחומות ומרחק ועייפות ולקחת ספייס ולבכות לבד בחדר. בשלב מסוים הצלחנו לצאת מזה, מאד מאוחר, איזה 10 11 בלילה. במיטה הצלחנו לדבר קצת קרוב יותר על הדברים, ואני לא זוכרת מה הוביל לזה, אבל אמרתי לה שלא טוב לי. ופתאום היא הבינה. פתאום היא הבינה את העומק כל כמה לא טוב לי, כאילו כל הנקודות התחברו. אני כל הזמן חושבת אם אנחנו מתאימות אחת לשנייה או שעדיף שניפרד, אני כל הזמן כועסת, קשה לי נורא, אני במלא חרדות, אני אומרת שאני לא שמחה. וכאילו נפל לה איזה אסימון. מאד הופתעתי, חשבתי שהבהרתי את זה, כמה לא טוב לי, כמה באמת מאד קשה לי, אבל היא לא הבינה את זה עד אותו רגע. היא מרגישה שהיא חוותה זוגיות אחת ואני חוויתי זוגיות אחרת. היא הייתה בזוגיות שבה טוב לה, ויש בעיות אבל זה פשוט חלק מלהיות בקשר, ואין לה ספק שאין בנאדם שיותר מתאים לה ממני, היא יודעת שאנחנו צריכות להיות ביחד. ואני בזוגיות מאד אחרת. ופתאום לחוות את הפער הזה, היא לא ידעה איך להכיל את זה.
זה קצת מוזר לי, כמה שהיא לא חוותה את הדברים כמוני עד עכשיו. אני קצת חושבת שהיא לא חוותה זוגיות אחרת לפני. אני נמצאת בזוגיות שכמעט כל שבוע יש לנו איזה טאקל אחר נורא קשה. היא בעצמה אמרה שזה מרגיש שפעם בשבוע אני כועסת עליה נורא. ואני באמת כל הזמן פאקינג כועסת, וזה פאקינג נורא. אני לא אוהבת את האדם הזה שהפכתי להיות. ופתאום היא רואה את זה מהזווית שלי, וזה שבר בה משהו. וזה היה לה נורא עצוב. נראה לי שזה הפחיד אותה.
הפסיכולוגית שלי אמרה שאולי היינו צריכות להגיע לשבר הזה. שכל כך הרבה זמן שאני מרגישה שאני מחזיקה לבד את הביחד כשהיא כל הזמן מבססת את הלבדות שלה. ואז פתאום היא רואה שלא טוב לי ככה, ושגם יש סיכוי לאבד את זה, את הקשר שלנו. למאמי מאד קשה להרגיש עצב, היא לא יודעת איך להכיל אותו. עצוב לומר, אבל כמו שאני לא יודעת להכיל שמחה, זה רגש שנהיה לי מאד קשה להרגיש. קיצר התחושה ששברתי אותה היא בעצם זה שהיא מאד עצובה והיא לא יודעת איך לתפקד בעולם כל כך עצובה. אני כבר נהיית ידי מאסטרית בלשהות עם העצב שלי, הרבה פחות נבהלת ממנו.
בכל מקרה, קרה דבר מה מעניין. פתאום אני נורא נורא אוהבת אותה. בשבת כבר הצלחנו להיות יותר בטוב, כשלפרקים היא נזכרה בזה שהבת זוג שלה לא שמחה בקשר וחזרה להיות מאד עצובה. יצאנו אתמול בערב לסרט ואחר כך לאיזו מסיבה קטנה וחמודה, והיה לי כיף ברמות איתה. ישבתי בסרט והסתכלתי עליה וחשבתי, הבת זוג שלי היא האדם הכי חכמה ויפה וטוב שיש. כל כך זכיתי. היא כל כך מדהימה. זה לא רגשות שאני מרגישה כל כך בחופשיות. וגם היום, למרות שהבוקר יחד היה קשה, והיא עדיין הייתה בעצב, שישר מכניס אותי למקום ריאקטיבי של לנסות להעלים את העצב. למרות כל זה, היה לי יום ממש טוב. כאילו פתאום יש לי קצת איזה גב בעולם, הגב הזה שכל כך כמהתי לו, איזה ביטחון. ואני לא יודעת בדיוק להסביר את זה. זה כתגובה לזה שלה כל כך קשה, שהיא נדבקה בחוסר אונים ובייאוש שלי, אז אני תגובתית לזה ומחזיקה את התקווה והאמונה במערכת היחסים שלנו? אני לא חושבת שזה בדיוק זה. כאילו משהו בזה שהיא רואה כמה קשה לי מאפשר לי משהו, אבל אני לא בטוחה מה קורה שם, למה זה קורה.
אחת המסקנות שלי מהסופש הזה הוא שאנחנו צריכות לעבוד על להיות עם פחות חומות בינינו. אני מבינה את זה בצורה אחרת פתאום. קשה לי שאני לא יודעת להסביר מה קורה, איך היא חווה את אחד הרגעים הכי קשים בזוגיות שלנו, ואני פתאום באמונה חדשה בזוגיות שלנו. אולי יש משהו בזה שהעובדה שהיא לא ראתה את כל הקושי, לא אפשר לי לראות את הטוב. כאילו אני הייתי צריכה להיות השוטר הרע של הזוגיות שלנו ולהחזיק אותו, כי אחרת זה היה מתפספס. זה מאד גם חלק מהטראומות ילדות שלי, כמה שלא נתנו לי להרגיש את הקושי, את הכעס, את העלבון, וכמה זה חשוב לי היום לתת לו מקום. פתאום אני חושבת על זה שאולי דרך לתת למקום לכעס ולעלבון, מתאפשר לי מקום לשמחה גם. מעניין. כי יש איזו תחושה שאני צריכה להגן על הצד הזה שכואב לו, להגן עליו שיראו אותו, להלחם בשבילו, להשמיע את הקול של הילדה הקטנה שכואב לה והיא פגועה וכועסת. אבל ברגע ששומעים אותה ונותנים לה להיות היא יכולה להשתנות ולהפוך לדברים אחרים. כמה שזה נותן לי ביטחון האפשרות להביא את כל הספקטרום שלי, וכמה שזה מכווץ וסוגר ותוקע אותי בלופים כשאין לכל החלקים שבי מקום.
היה רגע בלימודים היום שהיו כמה אנשים שאני יודעת שלא מחבבים אותי והיה לי איזו תהיה על התחושה שלהם אלי עכשיו, ואז בעצם זה לא כל כך שינה, בגלל שיש לי אותה. וזאת תחושה שלא הייתה לי הרבה זמן בחיים. התחושה של ביטחון, שיש לי מישהי להישען עליה תמיד, שתמיד יש מישהי שאוהבת אותי לא משנה מה, ואז כל שאר הדברים הקשים קצת פחות משנים. זאת גם התחושה שאיבדתי בפרידה לפני כמעט שלוש שנים, כשהאדמה רעדה מתחת לרגליים שלי. זוכרת שהלכתי בעולם והרגשתי שפשוט אין לי תחושת ביטחון, אין לי אדמה. וזה מעניין למה פתאום היום הרגשתי את זה. היום בבוקר התעוררתי והחלטתי שאני הולכת לנסות להאמין לה כשהיא אומרת שהיא אוהבת אותי ורוצה אותי ורוצה להיות איתי, והולכת להישאר. ואני חושבת שזה לא בדיוק אני מחליטה להאמין בזה. כן ברגעים הקשים זה משהו שאני אצטרך להזכיר לעצמי, כמובן. אבל אני חושבת שזה יותר עניין של, אני עכשיו פתאום מרגישה אותה איתי. שוב, עדיין קשה לי להסביר עד הסוף למה, וגם אני מנסה שלא ללכת למקום של - אני אדם כל כך מתנגד, אני צריכה להיות הפוכה למה שהיא, אם היא אוהבת אני פוחדת שאנחנו לא צריכות להיות יחד, אם היא פוחדת על הקשר שלנו אני אוהבת אותה חזק. לא נראה לי שזה המקום הזה. בכל מקרה, פתאום משהו קרה היום, איזו אמונה חדשה שנכנסה בי בקשר שלנו, בה. איזו תחושת ביחד אחרת.
באמת היה לי יום ממש טוב. הייתי באיזה מקום טוב רגשית. מרגישה אשמה מסוימת כי לה היה יום נורא, היא לא הצליחה לעבוד, אכלה חרא והתבאסה על עצמה. אבל אני פתאום מאד הרגשתי בזוגיות, והרגשתי את היכולת שלי להיות לבד גם בתוך זוגיות. אתמול במסיבה שתינו קצת ורקדנו ביחד, והיו כמה רגעים מתוקים שרקדתי ען עצמי עם עיניים עצומות אבל היינו די צמודות ועם איזה מגע בינינו. והרגשתי שאני יכולה להיות גם ביחד וגם לבד באופן שכמעט אף פעם לא היה לי, אופן מאד זורם וחופשי, שלא כל הזמן בחרדה שאני לא מספיק משהו. זה היה לי מאד מיוחד. הסיפור הזה של להצליח להיות גם ביחד וגם לבד בא לידי ביטוי חזק במסיבות.
בסופש עלתה לי תחושה שאנחנו בפתחה של תקופה חדשה. שתכף יהיה לנו פחות קשה, שאנחנו עמודות לעבור איזו משוכה. בכלל, אני מרגישה שככל שעובר הזמן אני מבינה אותה יותר, וזה מקל עלי לא לקחת התנהגויות שלה באופן אישי. וגם היא מבינה יותר את האופן שבו ההתנהגויות שלה משפיעות עלי ומנסה להתאים את עצמה אלי. אני באמת נורא אוהבת אותה. פתאום אני כזה, פאק היא בנאדם מדהים, היא כל כך חכמה ומוכשרת ואדיבה ורגישה ורואה דברים. אני ממש ממש אוהבת אותה. אני מנסה לא להלחץ מהמקום שהיא נכנסה אליו. הפסיכולוגית שלי אמרה שאולי זה גם פחות להלחץ כשאני נהיית סגורה.
מחר מתחיל שבוע הגשות. ההגשה שלי ביום רביעי, ומחר אני עושה עוד חזרה עם הבנות שלי. מלא חששות התרגשויות, וניסיון לשחרר ולתת לדברים פשוט להיות, לסמוך עליהם, לסמוך על התהליכים, לסמוך על עצמי ועל הבנות שלי. לא בא לי לחץ השנה, אני מנסה להזכיר לעצמי את זה שוב ושוב. שנה שעברה התקופה הזאת הייתה כל כך לחוצה ואני לא רוצה ככה עכשיו. יאללה אני הולכת לישון. שימשיך כך