קשה לי לראות אותה ככה
היא שאלה אותי מה זה עושה לי, לראות אותה ככה אחרי ש"שברתי אותה", והרגיש שהיא חיפשה תשובה מסוימת, כי זה שאמרתי שקשה לי לא סיפק אותה כך נדמה.
אני בימים של אמונה מחודשת בזוגיות שלנו, אמונה שאני חושבת שמעולם לא חוויתי. אני מרגישה אותנו ביחד אחרי הסופש הזה כמו שעדיין לא היה לי איתה. והיא מרגישה חוסר תקווה, ייאוש. היא פתאום קולטת שלא טוב לי כבר חודשים. ואני מבולבלת, מבולבלת איך היא רק עכשיו קולטת את זה, ומבולבלת למה זה גורם לי להרגיש אותנו יחד כל כך חזק.
דיברנו קצת בוידיאו מקודם, למרות שחזרתי ב8 אחרי יום עמוס עמוס בלימודים, מצאתי אנרגיות להכיל. אחד הדברים שאני מבינה אחרי הפגישה אתמול עם הפסיכולוגית זה עניין התגובתיות. היא דיברה על איך שאמא שלי הייתה כל כך הרבה, בכל דבר, שלא היה שום רווח או מקום בשבילי להרגיש את מה שאני מרגישה, לבדוק עם עצמי מה אני מרגישה. כל מה שנשאר זה להגיב. ובאמת פתאום אני שמה לב, שהרבה מההתנהגות שלי ומהעולם הרגשי שלי מורכב מתגובה לאיך שמי שמולי. תגידי לי מי את כדי שאוכל להתאים את עצמי למידותייך. זה מסועף ורחב יותר משיש לי כוח לפרט כרגע, ואני מודעת לזה זמן רב, אבל עכשיו יש איזו הבנה מחודשת. אני מנסה לא ליפול כרגע לתגובתיות קיצונית כלפיה. האינסטינקט שלי הוא לנסות לנחם אותה ולהרגיע אותה, למרות שבעצם כשאני חושבת על זה אולי זה לא מה שצריך לקרות עכשיו. אולי היא צריכה להרגיש את הייאוש הזה, שאני מרגישה כבר חודשים. לא כדי להחזיר לה, לא כדי ללמד אותה לקח, אלא שתחווה באמת מה זה אומר הפחד הזה לאבד מישהו שיקר לך. הכאב שבלראות שאדם שאת אוהבת לא בטוב. חודשים רציתי שתראה ותכיר בזה שהדינמיקה הזאת כל כך קשה לי. אני לא שמה את זה עליה, למרות שיש שם איזה אימפולס להיות - הרגשתי כל כך כל כך לבד בזוגיות הזאת כי כל הזמן את דואגת להזכיר שאת אדם משל עצמך ולשים ברקסים ל-היות היחד, אז... אז מה? עכשיו תרגישי את הקושי שאני הרגשתי? אבל למה? כדי שתרגיש באמת מה זה אומר לפחד לאבד מישהי? אני לא יודעת להסביר. חודשים אני שואלת אותה, איך את יודעת שאת רוצה להתחתן איתי? אם כל כך קשה עכשיו, איך את יודעת שאת רוצה להתחתן איתי? והתשובה שלה הייתה פשוט שהיא יודעת. היא חיה בעולם של ידיעות ועתיד, ואני חייתי בעולם של הווה ולהרגיש את מה שקורה, ומה שקורה גרם לי להרגיש מאד מאד לא טוב. והלא טוב הזה גרם שלא אצליח להבין איך אפשר לדמיין עתיד יחד. אז מה קרה? למה פתאום כן מצליחה לדמיין עתיד? או לכל הפחות להיות פתוחה לאפשרות של לדמיין אותו.
גורם לי להיזכר במשהו שקראתי לא מזמן, על איך שטראומות קשות גורמות לכך שמאבדים את היכולת לחלום. וברגע שאת מצליחה לגשת לטראומה ולהתחיל להרגיש את הכאב, זה הרגע להתחיל לחלום. עכשיו כשחצי מהישות הזוגית מסוגלת להרגיש סופסוף את הכאב, החצי השני יכול להתחיל לחלום. זאת מחשבה מעניינת. האם היא לא הרגישה את הכאב עד עכשיו? האם היא חייתה כל כך בהדחקה? זה מה שאני עשיתי, הרגשתי את הכאב? אני חושבת שכן, תכלס הרגשתי המון המון כאב בחודשים האלה. הכאב של להרגיש מאד זקוקה ולהרגיש שאין מי שיענה על הצרכים שפתאום מודלקים לגמרי. ומה, הרגשתי את הכאב לבד בעצם? ועכשיו הוא נוחת עליה בבת אחת, כי היא הדחיקה כל הזמן הזה? עד כדי כך ההדחקה שלה הייתה חזקה? בסופו של דבר המנגנון שלה הוא הימנעות, היא נמנעת מלהרגיש את מה שכואב וקשה. אולי זה עד כדי כך פשוט. היא נמנעה עד עכשיו מלהרגיש את הקושי, ועכשיו כשהיא מבינה את גודל הקושי שאני חוויתי, הוא נוחת עליה בבת אחת.
אני חושבת שאני צריכה להפסיק לנתח. אולי זה נובע מאיזו חרדה וחוסר נחת מהמצב, מאיך שהיא מרגישה עכשיו, ואיזו אשמה על זה שלי די טוב כרגע. אני רואה את האבסורד בזה שהיא מבינה שאני לא הייתי בטוב כל החודשים האלה, ועכשיו היא עצובה ואני מרגישה שאני צריכה לנחם אותה. כמו שהייתי צריכה לנחם את אמא שלי כשנפרדתי מהבתזוג שלי בתיכון כי הן היו ככ קרובות, כמו שהייתי צריכה לנחם את אמא שלי מיליון פעמים. בכל מקרה, אני מנסה להתבונן כאן באימפולס התגובתי, להגיב לאיך שהיא מרגישה, לנסות לנחם. נזכרתי שהפסיכולוגית אמרה לי לנסות לא להלחץ, מהרגשות שלה וגם מהרגשות שלי. אז אני מנסה. זה לא קל. מאד קשה לה להרגיש את הרגשות שלה עכשיו, ואני רוצה לקחת אותם ממנה. אבל אני חושבת שהיא צריכה להרגיש אותם, ולא להמשיך למעגל ההדחקה, ועדיף שאני לא אתרום לו.
היום היה היום הראשון של שבוע ההגשות שנגמר ביום חמישי, אני מגישה ברביעי. אחרי יום ארוך של הגשות עשינו חזרה אחרונה, האמת שהיה פגז. היה מאד פרודוקטיבי והגענו לדברים די מגניבים. הכוח של העבודה הזאת הוא בטקסטים ואני מנסה לאפשר להם לזהור החוצה דרך הכל. השאלה היא מה מאפשר לקסם לקרות, במיוחד כשהקסם עכשיו לא רק בידיים שלי אלא אני חולקת אותו עם עוד שני זוגות ידיים. שלוש זה מספר טוב, אני אוהבת אותו. כל מי שהשמעתי לה את הטקסטים התרגשה עמוקות. אני פוחדת שיחד עם ההעמדות והכל אני לא אצליח להעביר את הקסם כפי שאני יודעת שהוא יכול, אבל בשביל זה יש הגשות, כדי לנסות ולבדוק ולקבל פידבק. די מרגש לחלוק את הדבר הזה. וגם מפחיד מאד, פוחדת שזה לא יהיה טוב כמו שאני מדמיינת. פוחדת להביך את עצמי עם משהו לא מספיק טוב, כאילו שאני אמורה להיות עם משהו גמור ושלם ומהודק ויודע את עצמו עכשיו. אני לא. הבנות שלי מאד חמודות ומאד איתי ומחויבות ואני ככ שמחה על הבחירה הזאת שהייתה לחלוטין אינטואיציה. שיט נזכרתי פתאום שאני צריכה לשנן טקסט לרביעי, מצחיק שביקשתי מהן כשאני עדיין לא וואו. היום במעלית שתי בנות שנה מתחתיי שאלו אותי על ההגשה וזה היה נחמד, פתאום הרגשתי ששמים לב אלי במרחב. זה קטע שאף פעם אי אפשר לדעת מה אנשים חושבים עליך. הלוואי שיפסיק להיות לי כל כך אכפת.
אני מתרגשת שמאמי תראה את זה ותשמע את הטקסטים שהיא עדיין לא שמעה. הם תכלס לא כאלה פשוטים, במיוחד ביחס שלהם כלפי אהבה וזוגיות, אבל הם גם מחזיקים בתוכם המון אמונה. ממש מתרגשת להראות ברביעי, רק לא מצפה להופיע בגפי. מעניין אך יהיה.