הסופשים האלה הורגים אותי. אני צריכה יותר מוטיבציה למצוא עבודה חדשה. רוצה מחר לשבת על לינקדין ולחפש. החרדה לגבי אחרי הלימודים מקננת. היום קלטתי שמדובר בעוד 4 חודשים וקצת. היום גם קלטתי שאולי הלימודים יגמרו ואני אשאר איתה כי כל השאר יעלם, כשבינתיים בראש שלי היה שהכל יגמר ואני גם אצליח לסיים את זה. לא חשבתי על האופציות האחרות (יש גם את האופציה שיהיה לנו טוב ונרצה להיות יחד וכו').
אני גמורה מעייפות. אני שונאת להגיע לאבא שלי לסופש, זאת מועקה כזאת גדולה. להיות ליד אשתו, זה בעצם פשוט אשתו, הילדות המתוקות והאשמה מולן היא קשה אבל ניתנת לניהול. כשמכניסים את אשתו למשוואה אני פשוט מרגישה ככ רע. והיא תמיד במשוואה, היא אף פעם לא לא נמצאת. אין לי את אבא שלי בלעדיה וגם אין לי את האחיות שלי בלעדיה. אולי כשהן יגדלו אבל הן בגיל כל כך מתוק עכשיו.
אתמול אחרי הארוחה אבא שלי הכין קנקן תה ואמר שהוא שם גם תיון, ואמרתי שאני לא רוצה כי יש בזה קפאין וזה ימנע ממני להירדם, והייתה לו תגובה כזאת מזלזלת ומבטלת, מה לא יתן לך לישון. התגובה שלי לזה היא להתגונן בהתקפה, אתה חי בגוף שלי או אני? כשבעצם אני חושבת, וואלה, זה פוגע איך שאתה מבטל אותי. תמיד. מבטל כל מה שלא נראה לך, לא תואם את איך שאתה מסתכל על דברים, לא תואם את איך שאתה חושב שדברים הם או צריכים להיות.
ו וואלה, גם אני עושה את זה. ו וואלה, גם הבתזוג שלי. נזכרתי הבוקר בלפני כמה שבועות, ראינו רופול. התחלתי להתעסק באיפור לבמה לאחרונה ואמרתי על אחת המשתתפות איך אני אוהבת את האיפור שלה, ויהיה מגניב לנסות משהו שלה בתור השראה. והתגובה המידית שלה הייתה "הלוקים שלה ממש קשים לביצוע", בקטע כזה קפצת מעל הפופיק את לא חושבת. בקטע מוריד. כשאני כותבת את הדברים האלה, על אבא שלי ועליה, זה גורם לי להרגיש קטנונית, רגישה מדי, נעלבת מדי. אלה העיניים של אבא שלי. הקול שלו תמיד נמצא בתוכי, מקטין הכל, מזלזל בהכל, מבטל את כל מה שאני מרגישה. אני לא חושבת שאני רגישה מדי. זה הלך רוח, להיות ליד אנשים עם הלך רוח שישר רואים את השלילי, מוריד, מבטל, זה חרא. זה מקטין. זה מוציא את הרוח מהמפרשים ומחרבן על ההערכה העצמית.
אני יודעת שגם אני קיבלתי את זה, כל הצד של אבא שלי כזה. ביקורתי, בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם, מבטל את מי שלא. מניחה שבאווירה שמהדהדת את זה, זה יוצא חזק יותר.
אני באנטי הבוקר. אני עייפה ובימים של חרדות. אני קשה מדי עם עצמי אבל לדעת את זה לא עוזר לי. לדעת שהקול של אבא שלי חי בתוכי ולא מרפה לא עוזר לי. בלילה חלמתי שאני בפלרטוט עם מישהי מהלימודים שלי, מישהי שאני לא אוהבת. זה כבר איזה חלום שלישי מאז שאני מכירה אותה. זה לא פלרטוט מיני אפילו, זה כזה של רגשות, פרפרים של התאהבות. בחלום. במציאות היא בלתי נסבלת בעיניי, לא אומרת שלום, אישה שהיא חומה, וגם היא לא כזאת חכמה בעיניי ועושה אמנות מעצבנת אבל טרנדית אז מעריכים אותה. אני לא מבינה למה היא חזרה כבר כמה פעמים בחלומות. אולי בגלל שהיא כלכך קרה ומסוגרת, וזה ארכיטיפ שמפעיל אותי. בכל אופן בחלום זה היה נעים. נעים זאת מילה טובה. חום כזה שמרגישים בחזה. לא הרגשתי ככה בחיים האמיתיים כבר הרבה זמן. אני עייפה.