אזרתי אומץ ונכנסתי להסתכל על הסרטון של הפרזנטציה, כדי לשלוח לכיאוגרפית שניפגש בראשון. ואז כתבתי לה מייל וכתבתי בו קצת על מה שאני עסוקה בו. האמת שזה החזיר לי קצת מוטיבציה לחיים. יש שם חומרים טובים, ולשמוע את עצמי מדברת על מה שאני עסוקה בו גורם לי להרגיש שוואלה אני רהוטה ולגמרי יודעת מה אני רוצה ומה מעניין אותי. וזה רק מתבהר עוד ועוד. לשמוע אותי מדברת על האמנות שלי זה תכלס מרתק בעיניי. וכיף להרגיש שיש כבר בשר לאחוז בו במה שאני עושה. ופתאום גם לא הרגשתי כמו מתחזה גמורה מול הכיאוגרפית שהפכתי אותה לאיזה דבר בראש שלי ששופט ומבקר אותי. אני עסוקה בדברים שתכלס גם היא עסוקה בהם ולא סתם פניתי אליה. הדבר היחיד שאני מרגישה ספק לגביו זה שכתבתי שאני עסוקה בקשר בין מילים לגוף, ואני לא סגורה כמה זה ניכר בחומרים שהבאתי, למרות שבסטודיו שלי זה מאד קיים. אבל שוין. יש אנשים הרבה פחות מרשימים ממני שאורזים את עצמם במילים מנופחות ממני.
הגב גם קצת משתפר אבל נראה לי שבכל זאת אני אקח את הזריקת וולטרן כי הכאבים עדיין איומים. רק שפעם שעברה שקיבלתי זריקת וולטרן נשאר לי גוש קשיח וכואב בטוסיק איזה שנה עד שהוא עבר. מקווה שלא יקרה הפעם. יאללה שיגיע כבר הרופא הזה.
קראתי פוסט של מישהי שכתבה מה היא רוצה לשחרר לקראת פסח. אני רוצה לשחרר את ההתמכרות שלי לסטרס ולדיבור העצמי השלילי. את ההתמכרות שלי לסבל. את האמונה שמגיע לי לסבול. רוצה לאמץ לחיי את האמונה שמותר לי שיהיה לי טוב, מותר לי לשמוח, מותר לי להרגיש טוב בגוף בריא וחזק. מותר לי לשמוח ביצירה שלי ולפרוח בה. מותר לי לנוח. גם כשאנשים אחרים סובלים. רוצה לשחרר את תחושת האחריות לאושרם של אנשים אחרים. רוצה לקחת אחריות על השמחה שלי.
אני חושבת על זה שבחודשים האחרונים מה שהחזיק אותי עם ראש מעל המים היה ההתמסרות ליצירה שלי. בחודש האחרון זה הדרדר כי נכנסתי לחרדות ממש קשות שמקשרות בין היצירה שאני מראש לעולם לבין הערך העצמי שלי. עכשיו אחרי שהפרזנטציה השלישית מתוך ארבע מאחוריי, וכשיש עוד שלושה חודשים למופע, אני לא רוצה להמשיך באותה הדרך שמונעת מחרדה ופחד. עכשיו עם הקצת רוח הטובה הזאת שנכנסה בי נכנסה בי שוב איזו חדוות יצירה. רצון ליצור בשביל עצמי, כי זה מה שעושה לי טוב. זה נורא מבלבל כשנכנס העניין הזה של חייב ליצור כי זה מה שאני צריכה לעשות כדי לעמוד בחובות שלי. לחזור למקום של ליצור כדי ליצור הוא חשוב ומרגש כשזה מופיע. אני לא יודעת אם אעשה עכשיו משהו, כי הגב שלי נורא כואב, וגם כי יש בי אולי קצת פחד. הקישור בין ליצור לבין למלא מטרה או חובה מסוימת נהיה מאד חזק. זה מרגיש משונה, כי אמרתי שאני אקח לי כמה ימים או שבוע מנוחה מעבודה על הפרויקט, כלומר מיצירה, אבל עכשיו מה שעולה בי זה רצון ליצור. אני אזכיר לעצמי את מילותיה של מורתי החכמה, ואדליק את הרדאר שמצפצף כשאני מנסה לשלוט בתהליכי היצירה. לתת לדברים לזרום כפי שהם רוצים לזרום.