אין דבר גרוע יותר למצב המנטלי שלי, ואולי אין דבר החושף כמה המצב המנטלי שלי תלוי בהסחות דעות, כמו להיות חולה משותקת למיטה בבית כל היום.
באלי לצרוח, לשבור את המחשב. אני מרגישה כמו תינוק שבוכה וצורח בחדר כשמתעלמים ממנו. או יותר נכון שהתינוק הזה נמצא בתוכי והצרחה שלו נבלעת בפנים. אני לא יודעת אם אי פעם צרחתי כתינוקת, זאת אומרת בטח צרחתי עד שהפסקתי. זיכרון הילדות אחד הראשונים שלי היה להרגיש בלתי נראית ולדאוג לעצמי, להרגיע את עצמי, ואף אחד לא שם או בא אלי. ועכשיו הצרחה הנבלעת הזאת עדיין בתוכי. והקשר הזה הוא הפעם הראשונה שהיא מתעוררת ואני רוצה לצרוח אותה ולא מצליחה. היא יוצאת בדרכים אחרות הרסניות כלפי וכלפיה. רע לי. אני לא יכולה לשאת את התחושה שמתעלמים ממני. נאמר לי ברגעים האלה לנסות לראות את הילדה הקטנה ולהיות איתה. זה בלתי נסבל. זה קושי בלתי נסבל. נאמר לי שאם אני לא איתה זה כמו לנטוש אותה שוב. זה לא כאב שיש לי שום רצון לפגוש או להרגיש. הוא מתפרץ החוצה בדרכים כואבות ואני מנסה לרסן אותו, לדחוף אותו חזרה פנימה. אני לא יודעת אם ישלי את הכלים לראות אותו, להחזיק אותו. להחזיק אותי. הקשר הזה מעורר יותר מדי כאב. פחות מדי ריפוי. כואב לי. אני לא יודעת איך להיות איתי עכשיו. אבל נדמה לי שאני רוצה.