בקיץ שעבר היא טסה למשפחה שלה יום אחרי שנגמרה התקופה הכי עמוסה ומציפה של השנה, כשעליתי 3 ערבים עם המופע שעבדתי עליו בחודשים שקדמו. 3 השבועות שהיא בילתה בחול היו ארוכים מאד מאד מאד. אני ביליתי את רוב הזמן בצפייה בסדרות דוקו רצח מטלטלות.
עכשיו היא כבר שבועיים שם וזה עובר מהר מאד, כי אני בעומס של עשייה טובה. חוץ מבסופשים, שעוברים לאט מאד ומלאים בעצב ובכי וחרדה. לא רק בגללה, אלא החיים. באמצע השבוע יש מיסוכים רבים ובסופש אין לי כוח לזוז. כל זה כשאני עובדת סופשים ואין לי ברירה אלא.
סך הכל כמו שאמרתי השבועיים עוברים מהר, בלי הרבה חיבור להזדקקות שמכלה אותי. אבל מדי פעם יש הבלחות של רצון, מחסור במגע. רצון בקרבה. דברים שחסרים לי גם כשהיא פה, אבל כשהיא פה יש את האשליה שהם יתמלאו.
מה יש לומר.
נכנסתי עמוק לתוך הראביט הול של מה שקורה בעזה. כבר שעות לא מצליחה לעזוב את הפייסבוק. לפחות קיבלתי רגיעה של כמה ימים ממתלהמים שמגיבים לי על הפוסטים. עד עכשיו לא שיתפתי שום דבר כי פחדתי שיגיע היום ותהיה רשימה של מתנגדי השלטון וילכו ויחפשו ומי שיתף מה. אבל עכשיו המצב כלכך נורא שאני לא מסוגלת לשתוק. קוראת פוסטים רואה תמונות ובוכה ובוכה. משם לחטופים מהחטופים לשחיתות חזרה לילדים והתינוקות. המצב היה נורא מההתחלה אבל עכשיו אי אפשר לשאת יותר את עול ההכחשה. ומחר אני אמורה לחזור כרגיל ליצירה. מה זה מחר, היום תכננתי, עכשיו תכננתי לשבת ולערוך טקסטים ולקבל החלטות. משותקת ולא מסוגלת לזוז, רק לקרוא עוד ועוד פוסטים.