המסע לצ'אנג מאי היה קליל מהמצופה. הכל עבר חלק רצח, ומהרגע שנחתנו בשדה ועד שהגענו לחדר הגסטהאוס עברה חצי שעה בלחץ. גם לקחתי כדור לבטן לפני כל הנסיעות וזה הקל על העניין.
מהרגע הראשון הכל יותר נעים כאן. יש יותר ירוק ומרחבים, פחות רעש וצפיפות. החדר שלנו כל כך הרבה יותר נעים אלחמדולילה, יש לנו מרפסת וחלון ומאוורר ומזגן ושירוקלחת פרטיים. ומיטה זוגית. בבנגקוק הייתה לנו מיטת קומותיים בחדר חסר חלון בגודל של תא כלא. היו למקום את היתרונות שלו, ואולי יותר מכולם - ההערכה של כל מקום אחר שאינו זה.
התמקמנו, יצאנו לסיבוב לאמפם המקומי, הלא הוא סבן אילבן שיש פה ליטרלי בכל פניית רחוב, וחיפשנו מקום לאכול. הבעלים של הגסטהאוס, גבר צרפתי חביב, שאל אותנו מאיפה אנחנו. הזוגה אמרה קליפורניה, זה הקאבר שלנו בימים רוויי אנטישמיות, וזה גם לא שקר כי היא באמת משם. והוא שאל לשמנו, וכשאני אמרתי את שמי הוא אמר הופה, זה לא שם אמריקאי (אפילו שזה לגמרי שם שיכול להיות של אמריקאית אבל בסדר). הוא אמר שהוא חושב שאני מאיפה שהחבר/ה הכי טוב/ה שלו, ואז לחש לי באוזן "ישראל?". זה היה מצחיק ומפתיע. הוא המליץ לנו על מסעדה ישראלית בשם סבבה שזה מצחיק. שקלתי לחיוב כי הבטן שלי עוד לא בטוב אבל בסוף הלכנו למסעדה עם וייב נעים שהייתה מפוצצת והייתה מטר מהגסטהאוס. הזמנתי דג לברק מאודה שלם שהיה ממש טעים, וגם משמח אחרי יומיים של אורז לבן ולחם לבן.
אממה, איך שהארוחה נגמרה התחלתי להרגיש שוב מאד לא טוב. הבטן, הראש כואב, ואני מרגישה שיש לי חום. מחר אלך לקנות מדחום. אם יש לי דלי בלי וגם חום זה סיבה לדאגה? זה מה שהיה כתוב באינטרנטים אבל אינני יודעת. היינו אמורות לעשות מחר טיול עם פילים אבל התקשרתי לדחות אותו ביום ומזל. אני ממש לא מרגישה טוב. לקחתי עכשיו אקמול אז מקווה שתהיה הקלה. אני מוכנה כבר לישון האמת, אפילו ש8 וחצי ואני תוהה אם זה רעיון טוב.
בכל אופן שמחה מאד שאנחנו לא בבנגקוק יותר, ושאנחנו שוהות במקום עם יותר ספייס, הייתי מאד זקוקה לזה. עוד לא באמת היה לנו רגע לבד בשבוע שאנחנו כאן. היום היו מתחים בינינו, אני מבואסת ממנה שכשאני לא מרגישה טוב היא תופסת מרחק. השיא היה בנתבג המקומי כשהיא התבאסה עלי שכתבתי משהו בקבוצה של המשפחות, משהו שולי וטיפשי, והתחלתי לבכות. אני חושבת שאני מרגישה קצת לבד. זה כמובן עוד יותר כשלא מרגישות טוב. מקווה שמחר ארגיש יותר טוב.